ס"ע 35186-11-14 KUBROM HABTEGERGES נ' ה.ש.י קרלה בע"מ ואח'

בפניי בקשת הנתבעת 1 (להלן – המבקשת) לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט, אם וככל שתידחה התביעה כנגדה.

תמצית טענות הצדדים:

1.לטענת המבקשת יש לחייב את התובע להפקיד בקופת בית הדין ערובה להבטחת הוצאותיה. המבקשת ציינה, כי ביה"ד חייב את התובע בתשלום סך 1,200 ₪ אם וככל שהמבקשת תאלץ לתקן את כתב הגנתה כאשר תשלום ההוצאות נדחה לסיום ההליך (החלטה מיום 27.9.15). מאחר והמבקשת תיקנה את כתב הגנתה ובסיום ההליך התובע לא יהיה עוד בארץ, ברי, כי יש להורות על הפקדת הערובה. מעבר לאמור, בעקבות מתן העדות המוקדמת נגרמה למבקשת פגיעה דיונית ומכאן שביה"ד ער לכך שייגרם למבקשת נזק כספי כתוצאה מהשינוי והחריגה מהסדר הרגיל בהליך המשפטי. בנסיבות אלו, נוכח העובדה שהתובע מתכוון לעזוב את הארץ מבלי רצון לשוב אליה ונוכח כך שהתביעה מופרכת וסיכויי התביעה מזעריים, בין היתר הואיל והמבקשת מעולם לא הייתה מעסיקתו של התובע ובהתחשב בכך שהתביעה שכנגד מוצקה, יש להורות על הפקדת ערובה על מנת להבטיח את הוצאות המבקשת, לרבות ההוצאות שכבר נפסקו לזכותה.

2.מנגד טען התובע, כי הליך של עדות מוקדמת מאפשר לנתין זר להעיד טרם יציאתו מישראל. לא קמה כל עילה לחייבו בהפקדת ערובה, שעה שאין מחלוקת שהתובע עבד אצל המבקשת ולטענתו פוטר ולא שולמו לו זכויות סוציאליות. העובדה שהמבקשת חולקת על העסקתו אצלה באמצעות גורם אחר אינה מעלה ואינה מורידה מתוקף טענותיו של התובע. התובע לא שילם את ההוצאות שנפסקו, שכן נפסק שהוא ישלמם בסיום ההליך וככל שהמבקשת לא שלמה עם החלטה זו הי עליה להגיש בקשת רשות ערעור לגביה. עובדת היותו של התובע חסר נכסים ו/או כתובת קבועה אינה מהווה עילה למנוע ממנו גישה לערכאות, זכות שנודעה לה משמעות כזכות יסוד. בנסיבות אלו יש לדחות את הבקשה.

3.במסגרת תשובה לתגובה טענה המבקשת, כי מתגובת התובע עולה, כי הוא מתכוון לעזוב את הארץ לצמיתות וכי המבקשת תעמוד מול שוקת שבורה. לא מתקבל על הדעת שביה"ד לא יגן ולו במעט על זכויות נתבעת רק משום שמדובר בתובע שהוא נתין זר. אם התובע יצליח בתביעתו, אז יצליח ואם ייכשל בה, הרי שגם יצליח, שכן אין עליו סיכון כספי כלשהו. במקרה דנן לאחר שכבר הוגש תצהיר התובע והוא נחקר עליו במסגרת עדותו המוקדמת, ברור שבעתיים כי תביעתו מופרכת לחלוטין וכי היא תידחה. התובע לא הוכיח בשום דרך, כי המבקשת הייתה המעסיקה שלו. נהפוך הוא, הוכח, כי חברת כוח האדם הייתה מעסיקתו של התובע והתובע אף הודה במפורש, כי ארקדי שילם לו את שכרו ואף העסיק אותו במקומות נוספים.

דיון והכרעה:

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 המתייחסת לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 (דב"ע (ארצי) נד/189–9 סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218–3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

5.במסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.