ס"ע 35141-05-10 עיריית לוד נ' חיים

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן ביום 29.7.2014.

בפסק הדין, שעיקרו תוספות שכר שונות לצורך חישוב השכר הפנסיוני של התובע, נדחו רכיבי התביעה למעט רכיב עגמת הנפש. נפסק כי לתובע נגרם עוול, אף אם ללא כוונה, ובשל כך נאלץ הוא לשכור את שירותיהם של ב"כ ולשלם עבור הכנת שתי חוות דעת. לפיכך חוייבה המבקשת בתשלום פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין עגמת נפש, שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקשת, בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין. המבקשת שטחה בבקשתה את תמצית נימוקי הערעור, שסיכוייו להתקבל גבוהים להערכתה. המבקשת סבורה כי על רקע דחיית רכיבי התביעה העיקריים, ולאור פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה, לא היה מקום כי בית דין זה יפסוק פיצויים בגין עגמת נפש. עוד סבורה היא כי גובה הפיצויים שנפסק אינו סביר.

    

2. עוד טוענת המבקשת כי במידה ויתקבל הערעור ויוחלט כי על המשיב להשיב את כספי פסק הדין, לרבות הצמדה וריבית, קיים חשש אמיתי שהמבקשת לא תוכל להיפרע מהמשיב, מאחר שהאחרון הוא אדם פרטי שכבר אינו עובד עירייה. על פי המבקשת, "השבת סכום זה מקשה עד מאוד על כל אדם סביר שאינו אמיד דיו." נוסף על כך, כרשות מקומית, יגרום תשלום הסכום שנפסק לטובת התובע לנזק לציבור תושבי הרשות, שכן הסכום ייגרע מהכספים המיועדים למימון השירותים לתושביה. לעומת זאת, המבקשת היא רשות מקומית שאין חשש שתיעלם או תבריח נכסיה, על כן לא ייגרם כל נזק למשיב כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין אלא לכל היותר יקבל את הסכום שנפסק לטובתו במועד מאוחר יותר.

    

3. לחלופין, התבקש בית הדין להתנות את מתן עיכוב הביצוע בהפקדת סכום פסק הדין כפיקדון בקופת בית המשפט ולחילופי חילופין להורות על הפקדתו בנאמנות בידי מי מב"כ הצדדים, עד להכרעה בערעור (שטרם הוגש), על מנת למנוע מצב שבו לא תוכל המבקשת להשיב לידיה את מלוא כספי פסק הדין אם יתקבל ערעורה.

    

4. לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשת בהוצאות בגינה. לדידו, המבקשת לא פירטה כל תשתית עובדתית מספקת לנזקים שייגרמו לה, לכאורה, כתוצאה מביצוע פסק הדין, ותחת זאת הסתפקה בהעלאת טענות משפטיות על אודות הטעויות שנפלו, לכאורה, בפסק הדין וטענות משפטיות כלליות באשר לסוגיית עיכוב ביצוע פסק דין.

    

5. לדעת המשיב סיכויי הערעור נמוכים מכיוון שפסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות, בהן כידוע ממעט בית הדין הארצי להתערב. כמו כן, לא הונחה כל ראיה ממשית למצבו הכלכלי של המשיב, לא הוכח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת ובוודאי שלא במידה מספקת בהתחשב בעובדה שעסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שמשמעותו חיוב כספי גרידא.