ס"ע 3191-02-11.11 נובמבר 2014

התובעת (להלן גם: "העובדת"), הועסקה אצל הנתבעת (להלן גם: "המעביד") כמנהלת חשבונות תקופה של 64 חודשים ועד ליום 5.10.10 (כולל תקופת הודעה מוקדמת). במשך 24 החודשים הראשונים לתקופת העסקה, עבדה התובעת בהיקף של 80% משרה. משכורת חודשית קובעת להעסקתה בהיקף של 100% משרה (40 חודשים אחרונים לתקופת העבודה) עמדה על סך 5,800 ₪.

התובעת עותרת לחיוב המעביד בתשלום: "פיצויי פיטורים"; "גמול שעות נוספות"; "בונוס" ו"פיצויי הלנה".

"פיצויי פיטורים":

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, כיצד הסתיימה עבודתה של התובעת? האם בנסיבות של פיטורים או התפטרות?

לגרסת התובעת, בחודש יוני 2010 לערך, הוטל עליה ע"י מנכ"ל הנתבעת, מר אמיר סוראיה (להלן: "סוראיה") לטפל במספר חברות ציבוריות, מטלה שהצריכה ממנה שעות עבודה רבות יותר, והטילה עליה מעמסה כבדה. ביום 5.9.10 יזמה התובעת שיחה עם סוראיה ובה שיתפה אותו במעמסה הרבה הכרוכה באותה עבודה נוספת, וביקשה ממנו להסיר ממנה את האחריות לטיפול באותן חברות ולחזור למתכונת עבודתה הקודמת בשעות עבודה מופחתות. סוראיה הציע בתמורה להמשך הטיפול בחברות הציבוריות, להוריד מאחריותה את הטיפול במספר חברות אחרות. ואולם לדברי התובעת היקף העבודה הכרוך בטיפול באותן חברות, הוא קטן בהרבה. לאור התנגדותה, השיב סוראיה "אם לא מתאים לך את יכולה לחפש לך עבודה אחרת". התובעת לדבריה ביקשה להבהיר האם משמעות הדבר כי סוראיה מפטר אותה וסוראיה השיב: "כן אני מפטר אותך, אם לא מתאים לך תחפשי משהו אחר. אני לא מתכוון להעביר את התיקים האלה למישהו אחר" והוסיף: "עכשיו אני רושם במחברת הממוחשבת שאת מפסיקה לעבוד בתאריך 5.10.10". במעמד השיחה ביקשה התובעת מכתב פיטורים, וקיבלה הבטחה מסוראיה כי תקבל מכתב פיטורים בהמשך. לאחר כיומיים נכנסה התובעת, כך על פי הצהרתה, למשרדו של סוראיה על מנת לקבל מכתב פיטורים, אך להפתעתה השיב לה סוראיה כי "קחי את הרגליים ועופי מכאן", וכן "התפטרת מרצונך החופשי ולא מגיע לך מכתב פיטורים" (סע' 1-6 לתצהיר התובעת, ר' גם עדותה בבית הדין: עמ' 3 ש' 10-17, עמ' 4 ש' 1-26).

גם לגרסתו של סוראיה, התובעת היא שיזמה את השיחה של יום 5.9.10, שבה הודיעה לו כי היא איננה מעוניינת להמשיך ולעבוד באותה מתכונת עבודה וכי היא מעוניינת לצמצם את היקף משרתה. כמו כן הודיעה לו התובעת כי היא מסרבת להמשיך ולטפל באותן חברות ציבוריות שהעביר לטיפולה. הוא מצידו, לא הסכים לדרישותיה של התובעת, והיה נכון להציע לתובעת להפסיק את הטיפול בלקוחות אחרים, קטנים יותר, אך התובעת עמדה על דרישותיה; ובנסיבות אלה הודיעה לו כי לא תמשיך בעבודתה אצל המעביד ובכוונתה לחפש לעצמה מקום עבודה אחר.

לטענתו של סוראיה, בתום השיחה הוא ערך פרוטוקול של עיקרי הדברים, אך ביום 13.9.14, שעה שביקש למסור לתובעת העתק, סירבה התובעת לחתום עליו (סע' 3-8 לתצהיר סוראיה, ר' גם עדותו בבית הדין: עמ' 8 ש' 19-21, עמ' 9 ש' 1-5, עמ' 10 ש' 3-19, 23-29).

המסגרת הנורמטיבית והכרעה:

בתביעה ל"פיצויי פיטורים" נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את פיטוריו, וכי הוא מצוי בתוך מסגרת הזכאים לפיצויי פיטורים מכוח החוק. היסוד העיקרי שבסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג –1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), הוא שהעובד "פוטר". ודוק, נטל השכנוע לעניין קיום כל התנאים שבסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים , הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" (ר' דב"ע נו/269-3ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, כרך ל(1) 57, והאסמכתאות שם).

לפיכך, אם בסופו של הדיון מאוזנות כפות המאזניים, הרי טענתו של העובד תידחה

(ר' דב"ע נו/269-3 לעיל).