ס"ע 29051-01-14.12

בפני בקשה לחיוב המשיב (התובע), פליט מסודן, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המבקש (הנתבע) בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1983 (להלן: הבקשה).

במסגרת הבקשה נטען כי המשיב הוא נתין זר ללא מעמד קבוע או כתובת; דינה של התביעה להידחות מאחר ולתובע שולמו כספים ביתר; הנתבע יתקשה לגבות את ההוצאות שיפסקו לטובתו, אם תידחה התביעה.

המשיב טען כי התביעה מבוססת, תלושי השכר לא נערכו כדין, לא נרשמו בהם שעות עבודה, והתובע לא קיבל את דוח"ות הנוכחות שלו בזמן אמת; לא התקיימו הנסיבות החריגות בהן על פי הפסיקה יש מקום לחייב תושב זר בהפקדת ערובה.

לאחר ששקלתי את הבקשה, החלטתי כי אין מקום להיעתר לה , מהנימוקים שיפורטו להלן:

1. השיקולים המנחים את בתי הדין לעבודה בבואם לפסוק בסוגיה שעניינה תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע פורטו בהרחבה בפסק דין פתחי אבו נסאר. וכך פסקה כב' סגנית הנשיא, השופטת ארד, באותו עניין:

    

   "כשהתובע הוא עובד זר – יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל.

   נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין".