ס"ע 25950-08-14.04

1.בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע, תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה נגדו.

טיעוני הצדדים

2.לטענת הנתבע, מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב משווע. הנתבע שילם לעובדיו הפלסטינים את שכרם ותנאיהם הסוציאליים לרבות הפרשות פנסיוניות. התובע חדל להגיע לעבודה בחודש אוגוסט 2009 בטענה שאביו חולה. בדיעבד הסתבר לנתבע, כי התובע עובד במקום אחר. מדובר בתושב הרשות הפלסטינית, שלא ציין את כתובתו ולא ניתן יהיה לגבות את סכום ההוצאות שייפסק לזכות הנתבע. ראשי התביעה הזויים ומופרכים, מתבססים על הטענה לפיה הנתבע הינו קבלן בניין בעוד שבפועל הוא חשמלאי ומדובר בתביעה חסרת בסיס.

3.בתגובה טען התובע, כי תביעתו הינה בגין זכויות עבודה שלא שולמו לו, לרבות עקב דיווח למת"ש שלא תאם את השכר בפועל. מדובר בניסיון למנוע את בירור התביעה והנתבע לא ביסס את טענותיו על מסמכים או ראיות. מעבר לאמור, התובע עובד בישראל ועל אף שאין לו נכסים בישראל ניתן יהיה במידת הצורך לעקל את שכרו או לגבות את סכום ההוצאות משירות התעסוקה שם הצטברו לזכותו כספים.

דיון והכרעה

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

6.ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, להלן "אבו נאסר"), שם נקבע, כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט".

7.עוד נקבע בפרשת אבו נאסר, בהקשר הצריך לענייננו, כי עצם היותו של בעל דין תושב הרשות הפלסטינית, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה וכי יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, בשים לב, לשני פנים אלה: הפן האחד – כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה, כשהוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה; הפן האחר – נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.