ס"ע 25596-08-15

1.לפני בקשת המבקשת (הנתבעת) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, אם וככל שתידחה התביעה כנגדה.

טיעוני הצדדים

2. לטענת המבקשת, יש להטיל ערובה מן הטעם שהמדובר בתביעת סרק שסיכוייה קלושים.

המבקשת ציינה, כי סיכווי התביעה קלושים. המבקשת הוסיפה, כי המשיב הוא תושב זר ומובטל ללא הכנסה, וכי בנסיבות אלה, ככל שהתביעה תידחה וייפסקו כנגד המשיב הוצאות, לא יהיה לה מאין להיפרע.

3. מנגד, טען המשיב, כי סיכויי התביעה טובים, נוכח העובדה כי המדובר בתביעה לתשלום זכויות קוגנטיות, וכי עוניו אינו בו כדי להוות עילה למנוע ממנו את נגישותו לערכאות.

דיון והכרעה

4. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1983, (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5. בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

6.ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים), שם נקבע, בהקשר הצריך לעניינו, כי עצם היותו של בעל דין תושב זר, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה. במקרה שכזה, יש לברר תחילה האם העובד הזר נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג וככל שנמצא כי כך הדבר - יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל; במידה ואין הוא נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג– יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; יגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.