ס"ע 18029-12-11 . לפני

1.התובע מהגר עבודה מתאילנד, עבד בשירות הנתבע במשקו החקלאי החל מחודש יוני 2000 (כך לפי טענתו, בעוד שלטענת הנתבע עבודתו החלה רק בשנת 2003) ועד לחודש אפריל 2008.

בתביעה שלפנינו טוען התובע כי במהלך כל תקופת עבודתו הועסק 7 ימים בשבוע במסגרת שעות קבועה, מבלי ששולם לו שכר המינימום, וכן מבלי שקיבל תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות וביום המנוחה השבועי, ועל כן הוא תובע הפרשים בגין רכיבי שכר אלה.

התובע מוסיף וטוען כי לא קיבל תשלומים להם היה זכאי מכוח צווי ההרחבה בענף החקלאות, בגדרם דמי כלכלה, דמי הבראה, מענק שנתי, תוספת ותק, והפרשות לקרן השתלמות ולקרן פנסיה.

לבסוף, טוען התובע כי פוטר מעבודתו מבלי שולמו לו פיצויי הפיטורים, ותובע תשלומם.

הנתבע, מצדו, טוען כי התובע החל לעבוד אצלו רק מחודש נובמבר 2003.

לטענת הנתבע, אף אחד מהעובדים במשקו לא עבד מעבר ל – 6 ימים בשבוע, ומעבר ל- 186 שעות בחודש, וככל שמי מהם עבד בשעות נוספות – הדברים נרשמו ושולם לו בהתאם.

הנתבע טען כי כל עובדיו ובגדרם התובע, קיבלו את מלוא התשלומים להם היו זכאים על פי הדין בהתאם לשעות עבודתם.

הנתבע גם הכחיש כי התובע פוטר, וטען כי הוא זה שעזב אותו, בשיאה של "התקופה הבוערת" בטיפול במטעים.

2.בפני בית הדין הושמעה עדותו של התובע מחד, ושל הנתבע ומי שעבד בשירותו כמנהל עבודה והיה ממונה גם על התובע, מר איאד שריף.

יש לומר כי בשל חלוף הזמן הרב מתקופת עבודתו של התובע ועד להגשת התביעה, ועוד יותר עד לשמיעת העדויות – הרי שכל הנוגעים בדבר התקשו לזכור פרטים, ובידי שני הצדדים כמעט ולא נשמרו מסמכים שתיעדו את עבודת התובע אצל הנתבע וסיומה.

כל אחד מהצדדים בענייננו, ניסה לזקוף את העדר הזיכרון ביחס לפרטים ואת דלות המסמכים שנשמרו והוצגו – לחובת הצד השני.

התובע, מצדו, העיד שהיו בידיו מסמכים שונים כגון הסכם ההעסקה שלו ותלושי שכר שנמסרו לו, אבל הוא לא שמר אותם שכן לא ידע שיזקק להם, ובעוד שעזב את ישראל במחצית שנת 2008, רק בשנת 2011 עלה בדעתו להגיש תביעה, כאשר "ראש הכפר דיבר במיקרופון"..."וקראו לכל מי שעבד בישראל" ..."ואמרו לי להביא את הדרכון ואמרו לי שיש פיצויים ופנסיה"..