ס"ע 15056-09-10.19

1.ביום 2.11.14 ניתן פסק דין המוחק את התובענה, זאת, לאחר למעלה משנה, מאז הוגשה הבקשה הראשונה מטעם התובע לעיכוב המועדים בהליך, שנה במהלכה 5 בקשות דומות נענו בחיוב. בהעדר הודעה מטעם התובע, לאחר שניתנו לו 60 ימים נוספים, כפי שביקש, נמחקה התובענה כאמור, תוך שנקבע כי מדובר בהליך שנפתח לפני למעלה מ-4 שנים ועדיין לא ניתן לקדמו באופן ענייני. כן נקבע כי הותרת ההליך המשפטי תלוי ועומד במצב דברים זה, לפרק זמן כה ארוך ובלתי ידוע, אינה אפשרית עוד.

עוד צויין בפסק הדין, כי התובע יוכל כמובן להגיש תביעתו מחדש, בבוא היום, כאשר מצבו יאפשר לו לנהל את ההליך, זאת בכפוף לכל מגבלות הדין.

2.ביום 6.11.14 הגיש התובע בקשה לביטול פסק דין. עיקר טענותיו, הן אלה:

א. המועד להגשת תגובה מטעם התובע, טרם חלף.

ב. הותרת המחיקה על כנה תחייב את התובע להגיש בשנית את תביעתו, על כל הכרוך בכך.

3.הבקשה הועברה לתגובת הנתבעת, אשר הודיעה כי היא מותירה את החלטה בבקשה לשיקול דעת בית הדין.

4.לאחר שעיינתי בבקשה על נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להדחות. זאת, מהטעמים שיפורטו להלן:

א. אין בסיס לטענת התובע ולפיה טרם חלף המועד להגשת הודעתו. ביום 15.7.14, הגיש התובע הודעה לתיק, בה ביקש, בהסכמת הנתבעת, להאריך את המועד להגשת הודעה לתיק בדבר מצבו של התובע. בסע' 3 להודעה צויין כי הודעת העדכון תוגש ע"י התובע "בתוך 60 יום מהיום".

טענת התובע כעת, כי אין להביא את תקופת הפגרה במניין הימים, אינה עולה בקנה אחד עם התחייבות התובע להגיש הודעה בתוך 60 יום "מהיום", ואף אינה מתיישבת עם ההגיון, שהרי בכל פעם נתבקשו 60 ימים, ואילו הפעם, כך נטען, התבקשו למעשה 105 ימים, לנוכח הטענה כי ימי הפגרה אינם באים במניין.