ס. י. פ. יבולי חיפה בע"מ נ' שמש

פסק דין

רקע וההליך שלפניי

1.לפניי תביעה שטרית לביצוע שבע המחאות שנמשכו על ידי חברת רוזנברג שמש את רבינו בע"מ (להלן: "חברת רבינו"), ולגביהם הנתבע ערב לתשלומם באופן אישי.

2.תחילתה של התובענה היא הגשת בקשה לביצוע ההמחאות בלשכת ההוצל"פ בחיפה. הנתבע הגיש התנגדות לביצוען.

3.המחלוקת כיום בין הצדדים הינה מחלוקת מאוד מצומצמת כפי שאתאר להלן. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת סיפקה לחברת רבינו סחורות (ירקות ופירות). אין חולק עוד כי חברת רבינו נותרה חייבת לתובעת, עם גמר היחסים המסחריים בין הצדדים, סך של 156,525 ₪. אין חולק עוד כי ערבותו של הנתבע והצ'קים ניתנו לפני שהחוב טפח לסך של 156,525 ₪. אין חולק גם כי לאחר שניתנו השיקים, בערבות הנתבע בסכום כולל של 96,525 ₪ ואלו חוללו, המשיכה התובעת לספק סחורות לחברת רבינו, בסכום כולל של 60,000 ₪.

4.לאחר שהחוב התגבש, אין חולק כי שולם לתובעת סך של 60,000 ₪, ע"י מר יריב רוזנברג (להלן: "יריב"), בנו של שותפו של הנתבע, זאת במסגרת ניסיון להגיע להסדר כולל אל מול התובעת. על פי ההסדר, במידה וישולם סך של 80,000 ₪ עד ליום 25/01/10, יסולק חובה של חברת רבינו כלפי התובעת. למרות ששולם סך של 60,000 ₪, בנו של שותף הנתבע לא שילם את יתרת הסכום, בטענה שהנתבע היה אמור לממן סך של 50,000 ₪, ועל כן ההסדר הופר והחוב לא סולק.

5.המחלוקת המרכזית בתיק הינה בשאלה לאיזה חיוב יש לזקוף את הסך של 60,000 ₪ ששולמו במסגרת ההסדר? האם על חשבון החוב הכולל והלא מובטח של חברת רבינו, כלפי התובעת, או שמא תחילה על חשבון השיקים שחוללו בערבות הנתבע?

6.ביום 19/02/14 נשמעו עדויות הצדדים, כאשר תחילה הנתבע פתח בהבאת הראיות. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו ואילו מטעם התובעת, העיד מר יהודה רושו. הנתבע צירף לתצהירו, תצהיר נוסף של יריב. אין חולק כי תצהירו של יריב נותר חלק מהראיות בתיק, אם כי הוא לא התייצב לעדות. התובעת לא ביקשה להוציא את התצהיר מהתיק או לחקור את יריב.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

7.סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 קובע:

"סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב, חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן".

8.בע"א 359/68 משה הולצמן ואח' נ' בנק הפועל המזרחי בע"מ, פ"ד כ"ב (2) עמ' 884 (1968), נפסק כי מקום שחייב אחד חב לנושה אחד, חובות אחדים, זכותו היא לייחס כל תשלום שהוא פורע לנושה לחוב פלוני. לא השתמש בזכותו, אלא עשה תשלומו על דרך הסתם, זכותו של הנושה היא לייחס את התשלום שקיבל לחוב פלוני, שהוא בחר בו. לא השתמש גם הנושה בזכות זו, מייחסים כל תשלום שנכנס לחוב שנוצר קודם לכן, לפי סדר המועדים של החיובים והזיכויים.

אמנם פסק הדין ניתן לפני חקיקת חוק החוזים יחד עם זאת ההלכה לא השתנתה ובתי משפט המשיכו באותה פסיקה ולפיה אם אף אחד מהצדדים לא הודיע על זקיפה אזי הסכום ששולם ייזקף לחוב הראשון בזמן (ראה: ע"א (חיפה) 2484/01 דגן מכונת תערובת חקלאית בע"מ בכינוס ובפירוק נ. דוידה [פורסם בנבו]; ע"א (חיפה) 1917/05 מסעוד נ. דגן מכון תערובת חקלאית שיתופית בע"מ [פורסם בנבו]).

קביעת העובדות

9.בעניינינו העיד מטעם התובעת, מר יהודה רושו. עד זה מסר כי לאחר התגבשות החוב פנה אליו יריב בהצעה לקבל 80,000 ₪ בתוך תקופה קצרה וכנגד זה לוותר על יתרת החוב. עוד מוסר מר רושו, כי הוא נעתר להצעה של יריב והסכים כי כנגד 80,000 ₪, אשר ישולמו תוך 45 יום, תמחל התובעת על יתרת החוב. מר רושו ציין כי הנתבע לא היה צד למו"מ ויריב דאג להדגיש שהסכום שישולם, שולם על ידי אביו באופן אישי וכחלק מהתחשבנות שקיימת בינו לבין הנתבע בחלוקה שעשו בינם לבין עצמם. עוד טוען רושו כי הנתבע לא ביקש, או רמז, או הודיע באיזשהו זמן מהזמנים, כיצד הוא בחר את אופן פירעון החיובים של חברת רבינו כלפי התובעת. מאידך יריב, אשר ידע על חיוביו האישיים של הנתבע, דאג לעשות הפרדה ברורה בין אותן המחאות עליהן ערב הנתבע, לבין התשלום של ה- 60,000 ₪, אותם זקף להתחייבויות אביו לחובות החברה. עוד טוען מר רושו, כי יריב הודיע שמדובר בכספים המשולמים על חשבון חיובים שלו לחברת רבינו. בתצהיר זה אין כל טענה כי התובעת הודיעה לחייבים (חברת רבינו או לנתבע) על אופן זקיפת התשלומים.

10.עת נעשה הסיכום בין יריב לבין מר רושו, דובר על סילוק מלוא חוב חברת רבינו ועל כן, אין זה הגיוני כי באותו שלב יעסקו בזקיפת חיובים שכן, התשלום שאמור היה להיות משולם בסך של 80,000 ₪ אמור היה לסלק, את מלוא חוב החברה. לכן לא יכלה אף לבוא מפיו של מר רושו כי התכוונו לזקוף א החיובים בדרך זו או אחרת. הטענה כי יריב הודיע כי התשלום ששולם שולם באופן אישי על ידי אביו בגין התחשבנות בינו לבין הנתבע אינה רלוונטית. עוד הטענה כי יריב ביקש לזקוף את הכספים על חשבון כספים שחייב יריב או אביו לחברת רבינו אף היא אינה רלוונטית. הסיבה לכך נעוצה בדרישה שהזקיפה צריכה להיות לחיוב שבין הנושה לחייב. כאן יריב התייחס לחיוב בין החייבת לצד שלישי אביו. עוד לא הוכח כי אביו היה חייב באופן אישי לחברת רבינו.

11.כשנשאל מר רושו על נושא הזקיפה, כך העיד בעמ' 20 החל משורה 30:

"ש.הוא לא דיבר איתך לאן לזקוף את הסכום, נכון?

ת.זה של החברה.