נמרוד ואח' נ' מורה ואח'

החלטה

בפני בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים ו/או על מי מטעמם להיכנס לחצרם של המבקשים ו/או לבצע בנייה בצידה הצפוני מערבי של חצר המבקשים וזאת עד להחלטה אחרת. במיוחד, כפי שהוגדר על ידי המבקשים, מתנגדים המבקשים לפלישה של 70 ס"מ לתוך חלקתם, וזאת בשל החשש מבניית גדר על ידי המשיבים אשר תפריד בין החלקות.

כעולה מכתבי הטענות, המבקשים והמשיבים הינם שכנים; המבקשים חוכרים מזה כ – 45 שנים את תת חלקה ב' בחלקה 140 בגוש 8234 ואילו המשיבים חוכרים את תת חלקה א' בחלקה הנ"ל, שהינה החלק המערבי של הבית הדו משפחתי, אותו רכשו המשיבים לפני כשנתיים.

המבקשים טוענים כי קו הגבול בין שתי החלקות, הינו בהתאם לתכנית החלה על המקרקעין עוד משנת 1954 ותכנית זו לא שונתה. לטענתם, קו הגבול בין החלקות הינו קו ישר שהינו המשכו של הקיר המשותף בין החלקות.

המבקשים טוענים עוד כי בשנת 1996 ערך מנהל מקרקעי ישראל תכנית חלוקה לצרכי רישום וגם במסגרתה נשמר קו גבול זה.

עיקר טענתם של המבקשים הינה כי המשיבים מתכוונים לבנות גדר המפרידה בין שתי החלקות כאשר על פי התכנית, גדר זו תפלוש לחלקתם, בשטח של 70 ס"מ, וזאת בניגוד לקו הגבול הקיים שנים רבות, כאמור.

המבקשים הוסיפו וטענו:

כי המשיבים אמנם קיבלו היתר בניה לבניית גדר זו;

כי התנגדותם לתכניות הבניה בוועדה המקומית נדחתה;

כי ערר שהגישו נדחה על ידי הועדה המחוזית;

כי עתירה מנהלית שהגישו לבית המשפט המחוזי מרכז נדחתה אף היא;

כי תביעה קודמת שהוגשה לבית משפט זה נדחתה על הסף;

אך לטענתם, למרות כל אלה יש להיעתר לבקשה, זאת כיוון שענין חוקיות הבניה תלוי ועומד בבית המשפט העליון וכן כי לא קיים ממצא פוזיטיבי בדבר קו הגבול הנטען על ידיהם.

המשיבים מתנגדים נחרצות לבקשה תוך שהפנו לכל ההליכים בהם נקטו המבקשים ואשר בכולם נדחו טענותיהם. בנסיבות אלה אף עתרו לחיוב המבקשים בהוצאות לדוגמא.

הצדדים הסכימו כי לא יחקרו העדים, כי יוגשו סיכומים וכי בית המשפט יחליט על בסיס החומר שבפניו.

דיון

דין הבקשה להידחות.

המסגרת הנורמטיבית

כידוע, ההוראות הרלבנטיות להליך דנן הינן הוראות פרק כ"ח, סימן א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). יפים לענין זה הדברים שנפסקו בת"א 14211-05-09 מגער מרכז גביה ממוחשבת בע"מ נגד החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ ואח' [החלטה מיום 11.11.2009, פורסם במאגרים]:

"צו מניעה זמני נועד לשמור על המצב הקיים וזאת עד להכרעה בתובענה בנוגע לזכויות הצדדים. בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"), הדנה בבקשה לסעד זמני נקבע כי, סעד זמני יינתן רק אם שוכנע בית המשפט, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה. בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, על בית המשפט להביא בחשבון את הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב או לכל אדם אחר אם יינתן הסעד הזמני. בית המשפט אמור לבחון גם אם הבקשה הוגשה בתום לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש. כל אחד מהשיקולים הללו ייבחן בנפרד, ואולם, ההחלטה הסופית נובעת ממשקלם הכולל של כל השיקולים במצטבר בהסתמך על העדויות והמסמכים שהוגשו לבית המשפט (רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ (טרם פורסם, [פורסם בנבו] 25.6.07); ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 18.4.05)".