נכס שנרכש בכספים שאינם בני איזון על פי הסכם ממון אך נרשם על שם שני הצדדים

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי, בנידון חלוקת הבית ב[ק'] שנקנה בחלקו מכספים שהיו שייכים לבעל על פי הסכם הממון שנחתם בין הצדדים בטרם נישאו זה לזה.

תיאור העובדות בקצרה

הצדדים חתמו על הסכם ממון לפני הנישואין שבו נאמר שנכסים בשווי 283,000 ש"ח וכן דירה ב[צ'] לא יאוזנו בין הצדדים, הם ופירותיהם, ויישארו ברשותו של האיש.

לאחר זמן נרכש מגרש ב[ק'] מכספי מכירת הדירה ב[צ'], וכן מכספי חסכונות הבעל בטרם הנישואין, ועליו נבנה הבית מושא התביעה. הבית נרשם על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. כעת נמכר הבית ב[ק'], והדיון הוא על הכסף שהתקבל עבור המכירה.

בהחלטת בית הדין האזורי נקבע שבהתאם להסכם ממון שלפני הנישואין תמורת הדירה וכן הכספים שנזכרו בהסכם שייכים למשיב לבדו, ולכן יש לקזז סכום זה מהכסף שהתקבל בתמורה לדירה. סכום זה שייך לבעל בלבד, שאר התמורה תחולק בין שני הצדדים בחלקים שווים.

דיון

עיקר טענות הבעל התבססו על הסכם הממון שנחתם על ידי הצדדים שבו נקבע שהדירה ב[צ'] והנכסים הנוספים לא יאוזנו בין הצדדים אלא יישארו ברשותו.

ואכן עצם תוקפו של ההסכם אינו שנוי במחלוקת, שני הצדדים מודים בו, ולכן ברור שהסכום הנ"ל והתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה הנ"ל היו שייכים לבעל ולאישה לא היה שום חלק בהם. השאלה המונחת לפתחנו היא בנוגע לדירה שחלקה נקנתה מכספים אלו.

אם כן, לכאורה עלינו לדון כיצד לנהוג בדירה שנקנתה – חלקה או כולה – מכספי אחד מבני הזוג ונרשמה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. אלא שבית הדין קמא קבע בהחלטתו שהסכם הממון שבין הצדדים, הכולל אף את פירות הנכסים, מהווה כעין 'מסירת מודעא' על קניית הדירה, שאף על פי שתירשם על שם שני הצדדים בשווה – אין זה אלא לצרכים טכניים בלבד, אבל במהות יישאר האמור בהסכם הממון כמות שהוא. בית הדין הוסיף בהחלטתו שרוחו של הסכם הממון חופפת על כל ההתנהלות הכלכלית של הצדדים. כמו כן מסתמך בית הדין בהחלטתו על התחייבות האישה בהסכם המכר של הדירה ב[צ'] שלא לטעון שום טענה כנגד המכירה או כנגד הבעל.

דברים אלו אינם נראים לעניות דעתי. כאמור על עצם תוקפו של ההסכם אין חולק, ברור שהוא מחייב לגמרי את שני הצדדים, ולכן ברור שהכסף שהגיע לרשותו של הבעל בעקבות מכירת הדירה ב[צ'] היה שייך לו לחלוטין ולאישה לא הייתה שום זכות באותו ממון.

השאלה שלפנינו נובעת מרישום הדירה החדשה שנקנתה על שם שני הצדדים. אין אפשרות להוכיח מכתיבת ההסכם בלשון מוחלטת אלא על מה שנזכר בו בפירוש ולא על שימוש שיעשה הבעל בכספים שיזכה בהם מכוחו של הסכם זה. הדימוי למסירת 'מודעא' אינו מובן, שהרי 'מודעא' מתייחסת בפירוש למכירה או למתנה העתידית, ואחד הצדדים מגלה דעתו שהמעשה שעומד לעשות לא ייעשה מרצונו. מה שאין כן במקרה שלפנינו, שאין שום התייחסות בהסכם למכירה עתידית, אין בו אלא קביעה שרכוש מסוים שייך לבעל, אבל לא נאמר בו דבר בנוגע למה שיעשה הבעל עם אותו רכוש.

גם הכתוב בהסכם שהבעל זכאי ליהנות מפירות הנכסים – נראה שמתייחס רק למקרה שנשארו הנכסים באותו מצב, כגון אם היה קונה דירה אחרת ורושם אותה על שמו, שאז לא הייתה לאישה תביעה גם על הרווחים שיצאו מאותה דירה, והם נקראים פירות של הנכסים שלו. זה אכן נכלל בהסכם. אבל אין בדברים אלו בכדי ליצור פרשנות על מעשים שיעשה הבעל בהמשך הדרך באותם נכסים.

עיקר הנידון במקרים כאלו, כשאחד הצדדים קונה דירה מרכושו ורושם אותה בטאבו על שם שני הצדדים, שמקובל היום בבתי הדין לפסוק שדירה כזו שייכת לשניהם בשווה, נובע מכך שמעשה הרישום מתפרש כנתינת מתנה של מחצית הדירה לצד השני.

מקור הדברים לדין זה הוא בסוגיית הגמרא (בבא קמא קב, ב): "הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא – אין כופין אותו ריש גלותא למכור."

בחידושי הרשב"א (שם) כתוב:

ומסתברא דכי אמרינן הכא "לימא פליגא דבני מערבא", דמשמע דוקא לבני מערבא – הא לרבי יוחנן ורבי אבא מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא, אף על גב דלא אודעיה ליה למוכר ולא לעדים, היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר, דלא אמרינן שלא קנה הלוקח הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא, אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות, כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד, אי נמי לפנוחי. הא לאו הכי, אלו בא חבירו ששטר המקח בשמו לומר שהוא זכה בו – יכול הוא לומר כן וזכה בו. כן נראה לי.

הרי שבקונה קרקע במעותיו וכותב את השטר על שמו של אחר יכול אותו אחר לטעון שהקרקע שייכת לו ולא לבעל המעות. רק במקרה שגם אותו אדם יודע שהלוקח קנה לעצמו, ורשם את הקרקע על שמו לשם כבוד או 'לפנחיא בעלמא', וכמו במקרה של ריש גלותא, לא זכה אותו אחר בקרקע.

כן מבואר בשו"ת הרא"ש (כלל צו סימן ה):