ניכור בתוך המשפחה

לכאורה אמור הייתי, כשאלתה של האם, למחוק את התובענה שכן, כנראה מחוסר ידע לא הוגשה בקשה ליישוב סכסוך והחוק המסדיר סכסוכים בענייני משפחה הופך את הדרישה להגשת בקשה ליישוב סכסוך למנדטורית, שבית המשפט אינו יכול למחול עליה, אלא בקריטריונים ובתנאי של הגשת בקשה לקיצור הליכים.

כך כללו הפורמאלי של דין ואולם, משלא הבנתי עד תום מכתב התביעה את מצב המשפחה, גם סברתי שסעד של מינוי פקידת סעד לסדרי דין, לאמור השגת חוות דעת בעלמא אינו ברור, העדפתי לפגוש בצדדים טרם אשלח אותם להגיש בקשה ליישוב סכסוך, אפילו אם ראתה האם בכך בזבוז זמן יקר.

התובענה הוגשה ביום 12.12.2018 וקשה לי לראות שבאמת יצא זמן יקר לריק או כי התייצבותם של הצדדים היום – לשווא היתה.

אספר רק לצדדים את הכתוב בספר החוקים, שאגב יישוב סכסוך ניתן להגיש בקשות ביניים לסעד דחוף, כך שלא בהכרח היה צריך מי מהם להמתין למיצוי יישוב הסכסוך.

לצדדים שני בנים, האחד כבן 14 החי עם האם והוא מנותק קשר מאביו זה חודשים; האחר כבן 12 וחצי וזה לא מכבר עבר להתגורר עם אביו והוא מנותק קשר מן האם.

אמרתי לצדדים שבמבחן התוצאה מדובר בתוצאה רעה מאוד, שכן הנתק אינו רק בין הילדים לבין מי מהוריהם – עניין רע כשלעצמו – אלא גם בין האחים, שהפכו מעין נחלקים "למחנות", מבלי שהצדדים עצמם, לאמור ההורים מתנהלים באמת כשני "מחנות" עוינים.

מצב שכזה מחייב התערבות מהירה, בין אם כללו של דין הוא כך ובין אם כללו של דין הוא אחרת. כל יום בו נפעל להטבת המצב הוא יום חשוב.

המשמורת בילדים היא משותפת ובוודאי שאותה משמורת משותפת לה התכוונו הצדדים ויכול והם עודם מתכוונים לה, איננה מתקיימת במצב בו למעשה הכתיבו הילדים לצדדים את המציאות.

אומר, כי בכל הכבוד לרצונו של קטין ולגילו, לא קטין הוא שיכתיב עם מי מהוריו יהא בקשר ועם מי לא וצריך קטין להבין שהדין הישראלי מחייבו להיות בקשר עם שני הוריו, הסיבות לכך הן פסיכולוגיות ואחרות, אך זה הוא כללו של דין.