נטל הבאת הראיות בהתנגדות לקיום צוואה

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט למשפחה בת"א [כב' השופט י' אליהו] מיום 26.2.13 בת"ע 42319-10-12, לפיה הורה למבקש - המתנגד לקיום צוואת האם המנוחה - לפתוח בהבאת הראיות.

המבקש והמשיבים 1-3 הינם אחים. אמם הלכה לבית עולמה ב-9.1.12.  המשיב 1 הגיש בקשה לקיום צוואתה של המנוחה מ-23.3.94                [להלן: "הצוואה"].

המבקש הגיש התנגדות לקיום הצוואה, וההתנגדות הועברה לבירור מרשם הירושה לבית המשפט למשפחה. הצוואה שמבוקש לקיימה הינה צוואה בעדים.

בכתב ההתנגדות נטען ע"י המבקש, שיש להצהיר על בטלות הצוואה מהטעם שנפלו בה פגמים מהותיים: א. חתימת המנוחה על הצוואה זויפה. ב. הצוואה נגועה בהשפעה בלתי הוגנת. ג. המשיבים 1-2 נטלו חלק בעריכתה. כן נטען בכתב ההתנגדות שנפל בצוואה פגם צורני, באשר לא נאמר בהצהרת העדים, המופיעה בסיום הצוואה, שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה, כהוראת סעיף 20 לחוק הירושה. 

2.         המבקש טען בבית משפט קמא, שהיות  ונפל פגם צורני בצוואה - נטל הבאת הראיות מוטל על מבקש קיום הצוואה, ועליו לפתוח בהבאת הראיות.

בית משפט קמא דחה את הבקשה וקבע, שהמתנגד לקיום הצוואה יפתח בהבאת הראיות, ועל כך הוגשה בקשת רשות הערעור.

המשיב 3 הצטרף לעמדת המבקש, והמשיב 4 הודיע שאין בכוונתו להתערב בהליך.

3.         לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובות החלטתי שלא ליתן רשות ערעור, ושדין הבקשה - להידחות.

ראשית , המדובר בהחלטת ביניים העוסקת בעניין קביעת סדר הבאת הראיות, ואין בית משפט שלערעור מתערב בעניין זה אלא רק כאשר נגרם עיוות דין וחובת הצדק מחייבת זאת.

עיקרה של הדרישה הצורנית בצוואה בעדים, שהעדים יאשרו על גבי הצוואה

שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה- להוכיח שבפנינו צוואה, ושהמנוחה הייתה מודעת לרצינות מעשיה בעריכת הצוואה. בצוואת המנוחה ישנן אמירות ברורות, שנחתמו ע"י המנוחה, שהמדובר בצוואה, והמצביעות לכאורה על מודעות המנוחה לעריכת הצוואה.

בצוואה עליה חתמה המנוחה נאמר: " ... מצהירה בזאת כי זאת הינה צוואתי האחרונה, וכי הנני מבטלת בזאת את כל צוואותיי הקודמות... ומצהירה כי זאת הינה צוואתי האחרונה... ורציתי... לקבוע מה יעשה ברכושי לאחר מותי. אני מצווה... הנני ממנה... מבצעי צוואתי... שכל עוד בחיים הנני, רשאית הנני לשנות דברי צוואתי זו ... וכל עוד לא עשיתי כן תהיה צוואתי זו בת תוקף".

באישור שנחתם ע"י שני העדים, במעמד חתימת הצוואה, ע"ג הצוואה נאמר: "... [המנוחה - י.ג.] חתמה בפנינו ובפני כל אחד מאתנו על צוואתו [צ"ל - צוואתה - י.ג.] זו". ההצהרה בכתב של העדים במעמד חתימת הצוואה, המזהה את המסמך כצוואה של המנוחה  - נסמכת על הצהרת המנוחה שזו צוואתה, כמופיע גם בפתח דברי הצוואה שנחתמה ע"י המנוחה במעמד העדים.

נטען גם שעד הצוואה, עו"ד עמיחי סגל, ערך את הצוואה וניסח את ההצהרות שבצוואה [ראו סעיף 29(ב) לבקשת רשות הערעור].

בית המשפט לא השתכנע שנגרם למבקש עיוות דין או שקיימת חובה להתערב מטעמי צדק בקביעת סדר הבאת הראיות שקבע בית משפט קמא - רק משום שהעדים לא אישרו במפורש בכתב שהמנוחה הצהירה שזו צוואתה, וזאת חרף ההצהרות החתומות של המנוחה ושל העדים ע"ג הצוואה, כפי שהובאו לעיל.

הקביעה בעניין נטל הבאת הראיות אינה גוזרת את גורל התביעה ואינה משפיעה על נטל השכנוע. נטלי ההוכחה במשפט מחולקים לנטל השכנוע ונטל הבאת הראיות [ראו: ד"נ 4/69  נוימן נ' כהן פ"ד כ"ד (2) 290, ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש לממשלה פ"ד ד' 504]. נטל השכנוע הוא החובה העיקרית ומהווה תנאי לזכייה במשפט. נטל השכנוע הוא שקובע את ההכרעה במשפט, ובעניין נטל השכנוע בימ"ש קמא לא דן ולא הביע את עמדתו. גם מטעם זה לא נגרם עיוות דין ואין עילה מחובת הצדק להתערב בהחלטת בימ"ש קמא.  

זאת ועוד, צו בתי המשפט [סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור], תשס"ט - 2009 מורה: "לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן: ... החלטה בעניין... סדר שמיעת עדים... החלטה בעניין סדר  הבאת עדויות...". 

            שנית, גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

            בבע"מ 1511/05 פלוני נ' פלונית , דינים עליון 2005 [47] 241 ,קבע כב' השופט רובינשטיין: