נחמני נ' מדינת ישראל

החלטה

מבוא:

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961, ולביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה. החלטות הפסילה וההשבתה נמסרו למבקש ביום 28.08.11 בשל נהיגה בשכרות, כשריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הינו 580 מיקרוגרם.

טענתו העיקרית של ב"כ המבקש הייתה כי לא הוא נהג ברכב, אלא חברתו (העלמה דסה מזל) ולעניין זה צרף במהלך הדיון בין היתר, תצהיר חברתו של המבקש שבו היא מצהירה שנהגה במועד העבירה. כן טען כי לא מדובר כלל בדרך או מקום ציבורי, אלא שביל פנימי שאינו עונה להגדרת סעיף העבירה ולשם כך הציג תמונות ממקום האירוע.

לעניין רישיון הנהיגה:

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

באשר לראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

מעיון בחומר הראיות עולה, כי ביום האמור, הבחינו השוטרים במבקש נוהג במכוניתו, פיו הדיף ריח אלכוהול חזק. בבדיקת נשיפון נמצאה אינדיקציה לשכרות, המבקש צלח את מבחני הביצוע בהצלחה. המבקש נדרש לבצע בדיקת נשיפה, הוסברה לו מטרת נטילת הדגימה ומהות הסירוב, הוא הסכים לעריכת בדיקה והבדיקה צלחה ונמצאה כמות של 580 מיקרוגרם.

לעניין טענות ב"כ הנאשם:

מדו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות עולה, כי ביום האמור, הבחינו השוטרים במבקש נוהג במכוניתו, ולאחר מכן יוצא מדלת הנהג והנוסעת שלצידו עברה למושב הנהג מתוך הרכב. ואז עצרו את המבקש. כן קיים בחומר החקירה מזכר של השוטר חיים חכים שבו נטען כי הוא ראה הרכב האמור, והנהג יצא מצד הנהג והסתובב לכיוון אחורי הרכב והבחורה שישבה לצידו עברה לכיסא של הנהג, כשנשאלה הבחורה היא אמרה לשוטר שהיא לא רואה טוב וחברה הוא שנהג ברכב. גם מדו"ח הפעולה של השוטר ממן שמעון עולה תמונה זהה ולפיה הוא שאל את חברתו של המבקש, דסה מזל, האם היא נהגה והיא ענתה כי חברה (המבקש) הוא שנהג ברכב מהמסיבה ועד לעצירתו וזאת מפני שהיא לא רואה טוב ופחדה לפגוע ברכב, כן הוסיפה שעברה תאונת דרכים ולכן הוא (המבקש) נהג – אציין כי השוטר טוען כי המבקש ששמע זאת הכחיש שנהג. גם מדו"ח הפעולה של השוטר עוזי כהן עולה תמונה דומה – הסותרת את טענת ב"כ המבקש וכן את תצהיר חברתו של המבקש.

לעניין טענת ב"כ המבקש כי אין מדובר בדרך ציבורית, הרי שכבר נקבע בפסיקה הגדרה רחבה ביותר למושג דרך ציבורית, הכוללת לטעמי גם מקרה זה. אולם אין מקום להיכנס לדיון מפורט בטענות אלו של ב"כ המבקש, שכן למעשה הדיון בטענות אלו מקומו בעת שמיעת הראיות ולא עתה בדיון בראיות לכאורה.

אציין כי על פי הפסיקה, בשלב זה לא נדרש בית המשפט לבחון כל ראיה לעצמה ו/או את משקלה ומהימנותה, אלא מעריך על פי שקלול הראיות עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת המשיב באשמות המיוחסות לו, כשהשאלה הניצבת בפני בית המשפט אינה האם יש למשיב סיכוי לצאת זכאי בדינו, אלא אם יש סיכוי שיורשע.

בשלב זה של הדיון שהינו שלב מקדמי, ולאחר עיון במכלול החומר שלפניו בית המשפט קובע כי די בחומר הראיות כאמור מעל, כפי שמופיע בתיק המשיבה, על מנת לקבוע שבידי המשיבה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.

באשר למסוכנות:

מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו.

המבקש נוהג משנת 2011 והוא נהג חדש, אולם מעבר לכך, ניתן ללמוד על מסוכנות מעצם העבירה עצמה, על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי:

בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, פד"י מט(4) בעמ'163 נאמר:

"שכרות – כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

בבש"פ 10865/06, בערר על פסילה מנהלית בביהמ"ש העליון, קבע כבוד השופט א. הלוי: