נחמן נ' עירית חיפה ואח'

החלטה

1. בקשה לפי סע' 5 לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א – 1981 (להלן "החוק" או "החוק לסילוק פולשים"). ברקע - מתיחות בין כמה חוגים שבציבור שומרי המסורת בחיפה ביחס לניהולו של בית הכנסת הגדול שבעיר חיפה והשימוש במבנה. בתווך מצויה עירית חיפה, הן כבעלת המקרקעין, והן בכובעה כרשות המקומית המעוניינת כנאמן הציבור שבית הכנסת הגדול בעיר יוכל לשמש כמקום תפילה לציבור כולו, על זרמיו. העירייה היא שהוציאה הצו שלפי החוק לסילוק פולשים כנגד המבקש. האחרון הוא אחד מפרנסי הקהילה הידועה בשם קהילת בעלזא (להלן "הקהילה") , ומי שהיה "הרוח החיה" בקידום עניינה של הקהילה באותו בית כנסת. אקדים ואציין כי מצאתי שדין הצו לביטול. טרם שאתאר עובדות הרקע שהוליכו להוצאת הצו, ראוי לייחד מספר מלים ביחס לחוק וגדרו.

החוק לסילוק פולשים

2. כפי שהובהר בהלכה, החוק לסילוק פולשים הנו יציר חקיקתי מיוחד: מאפשר הוא עשיית דין עצמית ומזורזת לרשות המנהלית המוסמכת להוציא צו מכוחו, כתחליף לתביעה לסילוק יד, ובלא בקרה שיפוטית (אלא אם פנה הנפגע ממתן הצו במועד לבית המשפט).

החוק מגדיר "ממונה" מטעם מינהל מקרקעי ישראל או מטעם הרשות המקומית, לפי העניין: תלוי אם מדובר במקרקעי ישראל או מקרקעי רשות מקומית.

החוק חל הן על מקרקעי ישראל והן על מקרקעי רשות מקומית, ומגדיר אותם כ"מקרקעי ציבור". הממונה כהגדרתו בחוק , הנו במקרה שלנו ראש עירית חיפה. להלן אצטט חלק מסעיפי החוק הרלבנטיים לענייננו (חלק מסעיפים 1, 4 ו 5ב):

4.(א)תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן – מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו.

(ב)(1)תפס את מקרקעי הציבור אדם שלדעת הממונה לא ניתן לקבוע את זהותו או לאתרו, תהא מסירת הצו לתופס בדרך של הדבקתו במקום הנראה לעין במקרקעי הציבור; בשעת ההדבקה, יירשמו בגוף הצו המודבק היום והשעה של ההדבקה.

אם כן תוכן צו שלפי החוק הוא סילוק יד ופינוי. מה לגדר "פינוי" ייחשב?: למען הסר ספק

באה הגדרה מפורשת של "פינוי מקרקעי ציבור" בסע' 1 לחוק :

"פינוי מקרקעי הציבור" – פינוי מקרקעי ציבור מכל אדם, ממיטלטלין, מבעלי חיים, מכל הבנוי והנטוע עליהם, ומכל דבר אחר המחובר אליהם חיבור של קבע;

5ב.(א)הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו.

(ב)פניה לבית המשפט לפי סעיף זה לא תעכב את ביצוע הצו, אלא אם כן החליט בית המשפט אחרת, לאחר שנתן לממונה הזדמנות להשמיע את טענותיו.

(ג)על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט, במעמד צד אחד, ליתן צו זמני לעיכוב ביצוע הצו, לתקופה שלא תעלה על עשרה ימים, ועד למועד קיום הדיון בבקשת העיכוב במעמד הצדדים.

3. סע' 5 לחוק ותקנות שהותקנו מכוח החוק דנים בדרך ביצוע הצו, שניתן לביצוע בהוצאה לפועל.

4. ההלכה הציבה סייגים על השימוש בחוק לסילוק פולשים: אלו נקבעו ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון (פרסום נבו – להלן "ענין בן שמחון"). סייגים אלה נובעים מן המשפט המנהלי ונוגעים לשיקול הדעת שעל הרשות ("הממונה") להפעיל , בטרם תוכל להוציא צו לפי החוק, בהתייחס לנתונים העומדים בפניה. במקרה שנידון בפרשת בן שמחון נדחה ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי שביטל צו שהוצא לפי החוק.

בית המשפט העליון הבהיר כי החוק לסילוק פולשים הנו חריג בנוף החקיקה, בהקנותו לרשות המוסמכת רשות למעין עשיית דין עצמית לסילוקו של מחזיק בקרקע ציבור. צו שהוצא מכוח החוק דינו כפסק דין הנתון להוצאה לפועל, בלא שפסק דין כזה ניתן: דרך המלך הרגילה , שהחוק סוטה ממנה, הנה הגשת תביעה לסילוק יד לבית המשפט, במסגרתה על התובע להוכיח זכותו שלו בקרקע, ואת היעדר זכותו של הנתבע המחזיק בנכס. ואילו משעה שמוצא צו כנגד תופס קרקע לפי החוק לסילוק פולשים על האחרון גם לפנות במועד לבית המשפט וגם הנטל להוכיח זכותו לחזקה. מעין "היפוך היוצרות".

כפי שבואר בפסק הדין: ברגיל לא מכיר הדין בעשיית דין עצמית לשם הגנה על הבעלות או החזקה במקרקעין אלא בפרק זמן מוגבל, כאשר מדובר על פלישה "טריה" בתוך 30 יום או מניעת פלישה (סע' 18 לחוק המקרקעין שמעניק האפשרות למחזיק כדין בהתקיים תנאיו). בשאר המקרים יש להגיש תביעה לבית המשפט. והדין הקבוע בסע' 19 לחוק המקרקעין אף מכיר בזכותו של המחזיק שנושל בלא קביעה שיפוטית, להגיש תביעה פוססורית להשבת החזקה, אף משעה שתופס הקרקע טוען לזכות עדיפה (מבלי לגרוע מזכותו של האחרון להגיש תביעה בה תתבררנה זכויותיו). הדין מגן אפוא על החזקה במקרקעין. אלא שבכפוף לחריג המצומצם ביחס, הקבוע בסע' 18 לחוק המקרקעין מתבצעת ההגנה באמצעות פנייה לערכאות לשם בירור הזכויות, ולא באמצעות עשיית דין עצמי (חריג מתוחם נוסף שתואר בהלכה כעשיית דין עצמית ניתן להימצא בברירת בעל המקרקעין לגבי סילוק מחוברים הקבועה בסע' 21(ג) לחוק המקרקעין – ראה סע' 14 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל בבג"צ 2287/04 אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל).

בסע' 14 של פסק הדין בעניין בן שמחון עמד בית המשפט העליון על הרציונל שביסוד החוק:

" הרחבת ההיתר לעשיית דין עצמית על פי חוק סילוק פולשים מקורה בגישה לפיה ההסדר הכללי שבסעיף 18 לחוק המקרקעין נמצא בלתי מספק כשמדובר במקרקעי ציבור. בשטחים פתוחים רבים השייכים למדינה היא איננה מממשת את תפיסת החזקה בפועל. מצב זה פותח פתח לפלישות, ולעיתים פלישות המוניות. במקרקעים אלה המשתרעים לאורכה ולרוחבה של הארץ, עשוי לחלוף זמן רב מעת הפלישה ועד שהמידע אודותיה נודע לבעלים. הקושי בפיקוח צמוד על המתרחש בכל אתר ואתר במקרקעי הציבור הפזורים בשטח הארץ גורע במידה רבה מיעילותם של אמצעי עשיית הדין העצמי כנגד "פלישה טרייה" על פי ההסדר הכללי. מכאן שצרכים מינהליים מיוחדים הנובעים מהיקפם ומפרישתם של קרקעות המדינה והצורך להגן עליהם מפלישה ולשמור בכך על אינטרס ציבורי חשוב הם שהכתיבו את הצורך בהרחבה ניכרת של יכולת הפעולה לסילוק פולשים שלא דרך ערכאות המשפט. ניתן להניח כי אמצעים אלה נדרשו גם על מנת לתת בידי המדינה מכשיר יעיל לפעול כנגד פלישה מאסיבית של קבוצות גדולות של בני אדם, שאלמלא ניתן, היה מחייב הגשת תביעות משפטיות פרטניות רבות-היקף כנגד כל אחד מבני הקבוצה - דבר שהיה קושי ניכר להתמודד עמו. ההגנה על קרקעות הציבור מפני פלישת מסיגי גבול ומתן אמצעים יעילים לרשות הציבורית להתמודד כנגד תופעה זו הם שעמדו ביסוד חקיקת החוק ומתן הסמכויות להוצאת צווי סילוק מכוחו. "