נחמן נ' לוינטל

פסק דין

מונחת בפני תביעה כספית על-סך של 6,390 ₪ שעניינה בשכר-טרחת עו"ד.

רקע

בתאריך 1.12.2008 נחתם הסכם שכר-טרחה בין הצדדים (להלן: "ההסכם"), בעבור הגשת תובענה לשון הרע נגד בנק אוצר החייל (להלן: "התובענה").

ההסכם עמד על בסיס של שלוש תחנות, כאשר כל תחנה משמעה תשלום נוסף לנתבע. השלב הראשון היה הגשת כתב התביעה אשר עמד על סך של 5,000 ₪, השלב השני, עמד על תשלום נוסף של 4,000 ₪, והשלב השלישי שהינו שלב הסיכומים עמד על תשלום נוסף. תביעה זו מתמקדת על התחנה השנייה בהסכם (להלן: "התחנה השנייה").

אין חולק כי הוגש כתב התביעה, נקבע מועד לקדם משפט, ולפני המועד החתים הנתבע את התובע, את אשתו ואת אביו על תצהירי עדות ראשית (להלן: "התצהירים") ,ואלה הוגשו לפני מועד קדם המשפט.

במהלך קדם המשפט החליט בית-המשפט כי הבנק יזכה את חשבונו של התובע בסכום שנפרע למרות ביטולו, והוסכם לפנות להליך של גישור. הליך הגישור הצליח, היה לשביעות רצונו של התובע וסוכם כי הבנק יפצה את התובע.

התובע נדרש על-ידי הנתבע לשלם בגין התחנה השנייה, וזהו סלע המחלוקת.

בפנינו עומדת השאלה המרכזית – האם היה על הנתבע להכין בכלל תצהירים לפני מועד קדם המשפט, ולגבות על כך תשלום במסגרת התחנה השנייה?

לטענת התובע, הנתבע גבה ממנו סכום של 4,000 ₪ בגין כתיבת תצהירי עדות ראשית בשלב קדם המשפט, למרות שלא היה רשאי לעשות זאת. לשיטתו התובענה לא הגיעה כלל לשלב ההוכחות כאמור בהסכם, ועל כן אין הוא אמור לשלם שכר טרחה בעבור התחנה השנייה.

זאת ועוד, לטענתו הנתבע יכול היה להסתפק בהכנת כתב תשובה לכתב ההגנה שהוגש על-ידי הבנק, ולא היה צורך דווקא להידרש להכנה ולהגשה של התצהירים. יתרה מכך, הנתבע הוא זה שהציע לו להכין את התצהירים, והוא פעל על-פי המלצתו.

בפתח דבריו טען הנתבע, כי במנוגד לסעיף 80 רישא לחוק הפרוצדורה העותומאני, לא ניתן לטעון טענות בע"פ נגד מסמך בכתב, אלא באמצעות הוכחה של מסמך אחר בכתב.

לגופם של דברים, טוען הנתבע כי גבה את שכר טרחתו בהתאם להסכם. לטענתו, לאחר שהתקבל כתב ההגנה, ביקש התובע למסור את גרסתו לטענות שהועלו בכתב ההגנה, להוסיף על האמור בכתב התביעה, והוא זה שביקש שיוגשו התצהירים. חשוב היה לו כי הדברים יעמדו לפני השופט לפני הדיון. לפיכך, הוחלט הן על-ידי התובע והן על-ידי הנתבע גם יחד להגיש התצהירים לבית-המשפט, על-מנת להוכיח כי יש בידיהם הוכחות מספיקות כדי לזכות בתביעה.

בנוסף לאמור, טוען הנתבע כי הוספו דברים חדשים לתצהירים, והיתה חשיבות רבה שהשופט, המגשר ונציגי הבנק יקראו את החומר שהיה כתוב בתצהירים לפני מועד הדיון. ואכן, טוען הוא, כי בסופו של דבר השפיעו התצהירים על עמדת השופט, והראיה היא שפסק על החזר כספי בפסק-דין חלקי. מה גם, שהדבר יצר מצע שהוביל את הצד השני להליך הגישור.

דיון והכרעה

בפתח הדברים אומר, כי תחילה ראיתי לנכון לפנות אל ההסכם עצמו.

כבר נאמר לא אחת כי התנאי המרכזי העומד ביסוד קיומו של חוזה הוא הדרישה למפגש רצונות בין הצדדים ולקיומה של הסכמה הדדית ביניהם להתקשר בהסכם מחייב, שבאה לידי ביטוי בשני תנאים ויסודות מצטברים – יסוד גמירות הדעת ויסוד המסוימות.

המבחן לגמירות דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם. לעניין יסוד המסוימות, נקבע כי על החוזה לכלול את מסגרתו ואת העניינים החיוניים והמהותיים שבו (ראה שלו בספרה דיני חוזים, מהדורה שנייה עמ' 83-90). ברם, עם השנים רוככה הדרישה בפסיקה, אשר הכירה בהסכם כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את התנאים החיוניים לעסקה, וזאת כאשר פרטים אלה ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין, או לפי הנוהג המקובל.

זאת ועוד, ההלכה הנוגעת לסוגיית פרשנות חוזה התקבלה בהרכב מורחב של תשעה שופטים בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (2006). לפי הלכה זו קיימת אומנם חזקה שפרשנות החוזה צריכה לעלות בקנה אחד עם המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. עם זאת, במקרים חריגים ניתנת החזקה הנ"ל לסתירה, במקרה שבו יתברר כי "תחושת הבהירות" הראשונית היתה מטעה, ולמעשה התכוונו כל אחד מהצדדים לפרשנות אחרת.