נחמיאס נ' קדוש

פסק דין

לפני תביעה קטנה שהגיש התובע נגד הנתבע.

התובע טוען כי כחודש לפני ראש השנה בשנת 2011 פנה אליו הנתבע בבקשה לסייע לו בכיסוי הוצאות החג עבור בני משפחתו. התובע הלווה לנתבע סך של 4,000 ₪ במזומן. מאז חלפו שנתיים אך הנתבע לא השיב לתובע את כספו. על כן מבקש התובע לחייב את הנתבע בהחזר הכסף שהלווה לו בערכו הריאלי.

הנתבע לא הגיש כתב הגנה, אך הוא התייצב לדיון שנקבע וביקש לשמוע את הגנתו בדיון ולפטור אותו מהגשת כתב הגנה, וכך נעשה. הנתבע מכחיש את הטענה שהתובע הלווה לו כסף. לטענתו, התובע היה עוזרו של הרב משה מויאל והוא גנב כספים מבית הרב והנתבע "העיף אותו משם". לטענת הנתבע, אילו התובע היה נותן לו כסף הוא היה מחתים אותו על מסמך כלשהו או מקבל מהנתבע שיק.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית.

עדותו של התובע בפני הייתה עדות מהימנה ועקבית, נתתי בה אמון מלא והעדפתי אותה על פני עדות הנתבע.

התובע אישר בעדותו כי הוא לא החתים את הנתבע על כל מסמך בעניין הכסף שהלווה לו, אך עובדה זו מתיישבת עם הגיונם של דברים, בהתחשב בכך שעל פי עדות התובע, שלא נסתרה, השניים לא היו זרים זה לזה אלא הם היו חברים באותה תקופה, כאשר על רקע חברות זו פנה הנתבע לתובע בבקשה לסיוע כספי לקראת ראש השנה ומתוך חמלה וחברות לשמה נעתר התובע לבקשה.

בתום עדותו בדיון שהתקיים בפני ביום 3.6.13 ביקש התובע לאפשר לו לפנות לבנק על מנת להציג אסמכתא לכך שהוא משך מחשבון הבנק באותה עת כספים במזומן. בהמשך לאותו דיון הגיש התובע תדפיס מחשבון הבנק של אשתו, בו הוא מיופה כוח, ממנו עולה כי ביום 23.8.11, היינו – כחודש לפני ראש השנה באותה שנה, משך התובע מן הבנק סך של 10,000 ₪ במזומן. ראיה זו אמנם אין בה כדי להוות הוכחה לכך שחלק מאותם כספים הועברו במזומן לנתבע, אולם יש בה כדי לחזק את טענות התובע כי היה ברשותו סכום כסף במזומן באותה עת.

בנוסף לכך, זימן התובע כעד מטעמו אדם בשם מאיר חזן, שעדותו אף היא הייתה עדות מהימנה ולפיה הנתבע ביקש מן התובע כי את ה-4,000 ₪ שהוא חייב לו, יחזיר העד במקומו, וזאת כתמורה לעבודה שהנתבע ביצע עבור העד. בקשה זו הועברה לעד על ידי התובע אך העד סרב לה.

לתובע אכן אין הוכחה כתובה - כגון חוזה או מסמך בכתב, אשר תוכיח את טענתו כי הוא הלווה לנתבע כספים כנטען. יחד עם זאת והואיל ועסקינן בתביעה אזרחית, די לתובע כי יוכיח את טענותיו בדרך של הטיית מאזן ההסתברויות, היינו - שהאפשרות שהוא אכן הלווה לנתבע את הכסף הינה מסתברת יותר. בענייננו - לאחר שקילת מכלול הראיות ובהתחשב באמון המלא שנתתי בעדות התובע, אותה העדפתי על פני עדות הנתבע, ובהתחשב בחיזוק שעדות זו מקבלת מתדפיס הבנק שהציג התובע ובעדות העד מטעמו, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הצליח לעמוד בנטל המוטל עליו, להטות את מאזן ההסתברויות ולהוכיח את תביעתו.

מנגד, בנסיבות בהן התובע לא העמיד את תביעתו על סכום ההלוואה כשהוא משוערך, תוך תשלום הפרש האגרה המתחייב, ובנסיבות המתוארות לעיל בדבר היעדר תיעוד, סבורני כי אין לפסוק לתובע שיערוך של סכום ההלוואה עד למועד הגשת התביעה.

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבע לשלם לתובע סך של 4,000 ₪ בתוספת אגרת בית משפט בסך של 50 ₪ והוצאות משפט בסך של 400 ₪ והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (27.11.12) ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמסור לצדדים העתק מפסק-דין זה.

ניתן היום, ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: