נחום נ' עמר

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבע לפצותה בגין נזקי תאונת דרכים.

בכתב התביעה טענה התובעת כי התאונה ארעה שעה שהנתבע יצא מחנייה וברשלנותו פגע בדלת הקדמית שמאלית של רכבה.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי האחריות לאירוע התאונה רובצת במלואה לפתחה של התובעת אשר ברשלנותה לא ראתה את רכב הנתבע כשהוא כבר יוצא מן החנייה, וביקשה לעבור את רכבו במהירות גבוהה, תוך שהיא נצמדת למדרכה ופוגעת בחלק הקדמי ימני של רכבו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לטענות הצדדים ועדויותיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, טעמיי להלן.

מצאתי את עדותה של התובעת בפני כעקבית וברורה. התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי התובעת אינה מבקשת אלא לתאר את אירוע התאונה כפי מיטב זכרונה.

מעדותה של התובעת עלה כי תנאי השטח במקום מוכרים לה מזה שנים ארוכות ולמעשה התאונה התרחשה זמן קצר לאחר שיצאה מן החנייה המרכזית של המחלבה ובמהירות נמוכה.

מעבר לעדותה של התובעת התייצב באולמי מעסיקה אשר העיד כי הגיע למקום מייד לאחר התרחשות התאונה, וזאת לצורך סיוע בחילופי הפרטים המזהים בין הצדדים. מעדותו של עד זה עלה כי הנתבע הודה בפניו בדבר אחריותו לאירוע התאונה. עוד עלה מעדותו כי הגיע למקום שעה שיכול היה לצפות במיקום הרכבים ובמיקום הפגיעה בכל רכב.

עדותו באשר למקום המפגש בין הרכבים תואמת את האמור בכתב התביעה ואת הנזקים המופיעים במסגרת חוות דעת השמאי.

מאידך, מצאתי את עדותו של הנתבע בפני כחסרה. מחד, טען הנתבע במסגרת עדותו כי יצא מן החנייה כאשר מן הצד השני של הכביש חנו מכוניות. מאידך, טען במסגרת כתב ההגנה ובהמשך עדותו בפני, כי התובעת ביקשה לעקוף בטווח שבין המדרכה בצד ימין לרכבו, מכאן שלכאורה לא היו כלל רכבים בצד השני.

הוסיף הנתבע וטען כי החל ביציאה מן החנייה בזהירות ולאחר שצפה בתובעת, עצר עצירה מוחלטת והייתה זו התובעת אשר פגעה ברכבו.

ככל שהיה ממש בטענתו זו של הנתבע, הרי שמיקום הנזקים ברכבה של התובעת צריך היה שיהא קדמי. עם זאת, עיון בחוות הדעת השמאית של התובעת מלמד כי הפגיעה ברכב התובעת הוא בדלת שמאלית-קדמית.

מיקום הנזק אינו תואם את גרסת הנתבע.

למעלה מכך, ככל שהייתה מתקבלת גרסתו של הנתבע על פיה ביקשה התובעת לעקוף את רכבו, ניתן היה, לכל הפחות, לחזות בנזק המתחיל בחלק הקדמי של הרכב ונמשך לאורך כל הצד השמאלי. עיון בתמונות רכב התובעת מלמד כי הפגיעה ברכב היא נקודתית באזור בדלת, תוך סימן מעיכה פנימי, ואינה מכה "נגררת".

מעדותו של הנתבע בפני עלה כי בעת התאונה נכח עמו אדם נוסף אשר יכול היה להעיד באשר לדרך התרחשות התאונה. עם זאת, לא מצא הנתבע לנכון לוודא התייצבותו של עד זה לדיון.

יודגש כי במסגרת הזימון לדיון אשר נשלח לצדדים נכתב מפורשות, כי על בעלי הדין לוודא התייצבותם של כל העדים הרלוונטיים מטעמם לדיון.

בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת כי מקום בו בוחר בעל דין שלא לזמן לעדות עד אשר לכאורה יכול לתמוך בגרסתו, עומדת עובדה זו לחובתו.

לאחר שנתתי דעתי לכל אלו, באתי לכלל מסקנה כי יש לאמץ את גרסתה של התובעת באשר לדרך התרחשות התאונה ולהורות כי הנתבע חב במלוא נזקיה של התובעת.

באשר לנזק – הרי שהתובעת צירפה לעיוני חוות דעת שמאי ממנה עולה כי הנזק הישיר אשר נגרם לתובעת עומד על סך של 3,109 ₪. הנתבע לא הציג כל חוות דעת נגדית או כל מסמך ממנו ניתן להסיק כי שיעור הנזק הישיר שונה מזה שנטען על ידי התובעת. בנוסף צירפה התובעת קבלה בגין שכר טרחה השמאי בהיקף של 550 ₪.

הוסיפה התובעת ועתרה לפיצוי בגין הפסד שכר עבודה. בעניין זה לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת סכום כלשהו כאשר לא הוכח בפני כי אכן נאלצה התובעת להפסיד ימי עבודה עקב אירוע התאונה או מהו שיעור שכרה ביחס לאותו יום עבודה.