נחום נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 25.06.11, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה בדרגת רב פקד על השבתה מנהלית של רכב המבקשת למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצעה בתה של המבקשת, ההשבתה החלה בו ביום.

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהגת, כאמור בתה של המבקשת, נעצרה על ידי השוטרים לבדיקת אלכוהול בשעה 04.01, וזאת לאחר שחשדו באופן נהיגתה, היא כשלה בבדיקת נשיפון, הובלה לבדיקת ינשוף לה הסכימה, זאת תוך הקפדה על הדרישות המקדימות לבדיקה ואכן בשעה 04.23, נמדדה בגופה כמות אלכוהול גבוהה, ברמה של 390 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף.

אכן ב"כ המבקש העלה טענות כנגד חוקיות מכשיר הינשוף, אך מעבר לציון חזקת האמינות שנקבעה למכשיר בפרשת עוזרי, אוסיף רק שתוכל הנהגת להעלות כל טענה שיש לה כנגד הראיות נגדה במסגרת התיק העיקרי אם וכאשר תחליט לכפור בכתב האישום – אך בשלב זה, שבו כל שנזקק בית המשפט הנם ראיות לכאורה, הרי אני קובע כי אלו קיימות.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

לא נטענה כל טענה לנטילת הרכב ללא רשות, ולא נטען כי בעלת הרכב ניסתה למנוע זאת, כך שאין המבקשת עומדת בחריג של סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה.

המבקשת ביססה טענותיה על מצבה של חמתה אשר הינה חולה במחלה קשה ביותר, אשר תלויה לנידותה ברכב המושבת, אציין כי הוגשו מסמכים לנושא אך אלו אינם עדכניים, הראשון אישור טיפולים מלפני שנתיים ימים והשני זימון לאשפוז לחודש ינואר 2011, אין כל אישור למועד הדיון.

יתרה מכך, אם אכן כפי שתיאר ב"כ המבקש סובלת החמה ממצב קשה ביותר ולא ניתן להעבירה בתחבורה ציבורית, הרי מוטב ותשקול המבקשת פניה לשימוש בכלי רכב המיועד להעברת חולים, ולא תעשה שימוש בכלי רכב שאינו מותאם לכך ולחילופין תשקול פניה לחברת השכרת רכב.

לטעמי, המבקשת כאימה של הנהגת, אמורה לדעת שהאפשרות שביתה תשתה אלכוהול ותנהג ברכב הנחוץ כל כך למשפחה, היא אפשרות מצערת שיש להביאה בחשבון. ואם אכן כך פני הדברים, הרי אין למבקשת אלא להלין על עצמה, על כך שאפשרה לבתה לנהוג באופן שכזה ולסכן את עוברי הדרך.

עוד אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.

הפגיעה במבקשת בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה.

עוד אציין, כי כיוון שהנהגת בפועל הנה בתה של המבקשת, הרי בהחלט יתכן שבמצב זה השבת הרכב לידי המבקשת משמעותה – השבת הרכב לקרבת עוברת העבירה עצמה ובכך בבחינת שימת מכשול בפני מי שעלולה להיכשל בו.

לאור האמור מצאתי החלטת הקצין סבירה.

מתוך תקווה שבתה של המבקשת למדה או תילמד את שיעורה, ובברכת החלמה מלאה לחמה, הריני דוחה את הבקשה.