נחום נ' ורדי

פסק דין

מבוא

תביעה זו החלה כתביעה שטרית, עת הגיש התובע בלשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע שטר (תיק הוצל"פ מס' 05-02289-07-7). המדובר בשיק בסך של 90,000 ₪ שמשך הנתבע לפקודת התובע ומועד פרעונו 15.3.2007 (להלן "השיק").

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר ובהמשך הסכימו הצדדים כי תינתן לנתבע רשות להתגונן בכפוף לרישום הערת אזהרה, לטובת התובע, על זכויות הנתבע בנכס מקרקעין הידוע כחלקה 119 בגוש 15037 (להלן "הנכס").

בעת בירור התביעה, הורחבה חזית היריעה כך שהצדדים העלו טענותיהם ביחס לעסקת היסוד שעמדה בבסיס מסירת השיק לתובע. בעסקה זו, שכפי שיפורט להלן לא יצאה לפועל בסופו של דבר, התחייב הנתבע למכור לתובע את קומת העמודים בנכס.

טענות התובע

התובע טוען בתצהיר עדותו הראשית כדלקמן:

ביום 1.3.1997 נחתם זכרון דברים בין הצדדים ולפיו הנתבע ימכור לתובע את קומת העמודים בנכס בתמורה ל- 90,000 $ ארה"ב (ת/1, להלן "זכרון הדברים"). לאחר חתימת זכרון הדברים, ביקש התובע מן הנתבע להשלים את ההליכים למכירת הנכס, אך הוא נדחה בלך ושוב. לאחר כשנה של דחיות, ישבו הצדדים שנית וסיכמו את פרטי העסקה פעם נוספת, כשהפעם האמין התובע לנתבע כי העסקה תצא לפועל. ביום 29.4.1998 חתמו הצדדים על הסכם (ת/2, להלן "ההסכם") ולפיו רוכש התובע את קומת הקרקע בנכס בתמורה ל- 90,000 $, כאשר 40,000 $ ישולמו בזמן חתימת ההסכם, 25,000 $ ישולמו לאחר רישום הפרצלציה והחלוקה, ו- 25,000$ נוספים מיד לפני העברת הבעלות.

התובע טוען כי הוא אכן שילם לנתבע במעמד חתימת ההסכם סך של 40,000 $, ואף סוכם כי הצדדים יפנו לעו"ד וישאו בעלויות לשם עריכת ההסכמים והדיווחים, אך לאחר מכן שוב נוכח התובע בדחיות חוזרות ונשנות מצד הנתבע ובלא כל התקדמות לקיים את חיוביו.

לאחר כשנה שבה התובע רדף אחרי הנתבע שיקיים את חיוביו כלפיו ולפחות ירשום הערת אזהרה לטובתו, הבחין התובע כי הנתבע אינו יכול לקיים את העסקה מסיבותיו הוא ועל כן, ביקש התובע לקבל את כספו בחזרה. התובע טוען כי הסביר לנתבע כי מאחר והם היו ביחסי ידידות, הרי שאם הוא איננו יכול לקיים את ההסכם, שישיב לתובע את כספו.

לאחר ביטול ההסכם, השיב הנתבע לתובע רק חלק מן הסכום ששולם לו: ביום 26.4.1999 הוא השיב 8,000 $ וביום 5.5.1999 השיב 7,000 $, כפי שהדבר צויין במסמך בכתב שנערך על גב ההסכם. סכום נוסף של 5,000$ הושב לתובע במועד שאיננו זכור לו, ותשלום זה לא תועד בכתב. בסה"כ השיב הנתבע לתובע סך של 20,000 $ ועל כן, נותר הנתבע חייב לתובע סך של 20,000$, שבאותו מועד היו שווים ל- 90,000 ₪ ומכאן סכום השיק שמסר לו הנתבע.

התובע טוען כי הנתבע טען באותה עת שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להחזיר לתובע את כספו ושהוא דן בנושא עם ילדיו, שהנכס רשום גם על שמם, והם החליטו למכור את הנכס בשלמותו. לכן ביקש הנתבע מן התובע להמתין עם קבלת כספו עד למכירת הבית, ובינתיים הנתבע ישלם לתובע ריבית והצמדה על הכסף שטרם הושב לו. כך, במשך כ- 7-8 חודשים, שילם הנתבע לתובע כ- 700 ₪ לחודש, אך מאז הפסיק לשלם את הפרשי ההצמדה והריבית כפי שהבטיח. התובע טוען כי לאור אי מכירת הבית הוא פנה עשרות פעמים לנתבע שישיב לו את כספו, אך הנתבע המשיך ואמר כי הוא מנסה למכור את הבית. בחלוף 10 שנות המתנה ומשפקעה סבלנותו של התובע, לא נותרה בידיו ברירה אלא להגיש את "השיק בטחון" ולפתוח בהליכים המשפטיים נגד הנתבע.

טענות הנתבע

הנתבע ביקש לראות בתצהיר שתמך בהתנגדותו לביצוע השטר כתצהיר עדות ראשית. בתצהיר זה טוען הנתבע כדלקמן:

התובע הינו שכן של הנתבע ובין השניים שררו יחסי ידידות ושכנות טובה. התובע פנה לנתבע וביקש לקנות ממנו את קומת הקרקע של הנכס, שהינה קומת עמודים פתוחה במצב שלד. הנתבע הסכים לבקשת התובע וביום 1.3.1997 נחתם זכרון הדברים, בו הוסכם כי במידה ומי מהצדדים "מתחרט באשמתו" ומי שלא יעמוד בתשלומים, ישלם פיצוי מוסכם בסך של 20,000$.

הנתבע מאשר בתצהירו כי התובע שילם לו 40,000$ ע"ח התמורה שהוסכמה. לאור ההיכרות ויחסי הידידות והשכנות בין השניים, הנתבע לא הקפיד עם התובע על תשלום סכום התמורה בהתאם לזכרון הדברים. לאחר מס' שנים, פנה התובע לנתבע ואמר כי הוא מתחרט וברצונו לבטל את ההסכם שנחתם בין השניים. התובע ביקש כי הנתבע יוותר על זכותו לקבל את הפיצוי המוסכם. גם בעניין זה לא עמד הנתבע על קוצו של יוד והוא אמר לתובע כי הוא מוכן לוותר על הפיצוי המוסכם בכפוף לתנאי אחד – שהנתבע ישיב לתובע את כל הסכום אך ורק בעת שימכור את הנכס, בלא שהוקצב בעניין זה זמן מסויים. הנתבע מדגיש כי הוא יכול היה לעמוד על זכותו לקבל את הפיצוי המוסכם, ואז התובע היה "מפסיד את כל הסכום", אולם מתוך רצון טוב ולאור היחסים ביניהם הוא הבטיח לתובע להחזיר לו את הכסף כשימכר הנכס, אולם בלא שהצדדים קצבו לעניין זה זמן מסוים.

הנתבע טוען כי התובע הסכים לתנאי זה, אולם הוא חשש שאם הנתבע ילך לעולמו, ילדיו לא יכירו בהבטחתו להחזיר לתובע את הכסף ולכן התובע ביקש כי הנתבע ימשוך שיק ע"ס של 90,000 ₪, להבטחת קיום התחייבותו להחזרת הכסף עת ימכור את הבית. כך נמשך השיק, כשלא נרשם בו תאריך הואיל והנתב עלא ידע מתי הוא ימכור את הבית. התובע הוא שרשם את התאריך על השיק לצורך הצגתו לפרעון.

הנתבע טוען כי הסכמה זו של הצדדים קיבלה ביטוי בזכרון הדברים, עליו צוין בכתב ידו כי הוא משך לטובת התובע שיק בטחון אשר יוחזק בידיו עד למכירת הבית. עוד צוין בכתב ידו כי התובע לא עמד בהסכם.

חרף אותה הסכמה, פנה התובע לנתבע מדי חודש וטען כי הוא זקוק לכסף. הנתבע נתן לתובע מדי חודש סכומים שונים, במשך מס' שנים, והוא מעריך כי סכומים אלה מגיעים לעשרות אלפי שקלים והם אף עולים על ריבית שהיה משלם בגין הלוואה בסכום זה.

הנתבע טוען כי מאז ההסכם עם התובע הוא ביצע מס' פעולות למכירת הנכס, הוא מפרסם את הנכס למכירה מידי שבוע בעיתון "אינדקס הגליל" וזאת במשך מס' שנים ועד למועד הגשת התצהיר. הנתבע התקשר למס' מתווכים אולם לאור השפל במחירי הנדל"ן התקבל מס' בודד של הצעות במחיר נמוך מאד. ביום 9.9.2007 התקשר הנתבע בהסכם עם סוכנות תיווך ומאז התעניינו מס' קונים בנכס. הנתבע טוען כי הוא עושה מאמצים כנים למכירת הנכס, אולם עד עתה הדבר לא התאפשר ומסיים: "כשאמכור את הבית בהחלט אעביר לזוכה את סכום השיק, אולם בשלב זה הגשת הבקשה לביצוע נוגדת את ההסכמה שבינינו".