נחום נ' הראל ואח'

פסק דין

1. זוהי תביעה בשל נזק גוף שנגרם לתובע. התובע הוא ה"רוח החיה", בעל מניות ומנהל של חברה הנושאת את שמו שעיסוקה בין השאר בעבודות שיפוצים. ביום 30.8.2009 עבד התובע יחד עם עובד קבוע (הנתבע 2, להלן: פדלון) ועובד זמני (להלן: טייטלבאוםׂׂׂ) בשיפוץ דירה בקומה רביעית. במקום הותקן מנוף עם גלגלת להורדת פסולת. טען התובע בסיכומיו שבאחת הפעמים מולא כלי הקיבול ע"י פדלון באופן שחרג משמעותית מיכולת הנשיאה של התובע שהיה מורגל בשחרור מבוקר של הגלגלת. בשל המשקל, הוא נמשך בעוצמה לעבר הגלגלת ואצבעו נתפסה בה. "מילוי כלי הקיבול באופן כזה היווה רשלנות של הנתבע מס' 2". בסיכומיו נשמר התובע מאוד מלטעון לרשלנות של החברה הנושאת את שמו. רשלנות זו עשויה היתה להתבטא בידיעה, מעשים ומחדלים של האורגן שלה, התובע עצמו (ובגין תוצאותיה אין פוליסת הביטוח מעניקה לו כיסוי).

2. עובדתית טען התובע שפדלון, הוא שמילא את הדלי במשקל מופרז, ובשל כך קרתה התאונה. טענה זו הופיעה בסעיף 10 לתצהירו ובסעיף 10 לתצהירו של טייטלבאום (שלשונם דומה מאוד זו לזו – ושונה מאוד מהשפה שבה דיברו העדים בעת מתן עדותם). פדלון, לא הגיש כתב הגנה. אף שהוזמן לדיונים והשתתף במשפט הוא גילה שוויון נפש מוחלט כלפי הסיכון שלו הוא חשוף, כנתבע. בעת ישיבת ההוכחות הוא התלונן על שזו הפעם השניה שהוא מפסיד יום עבודה וביקש שיפסקו הוצאותיו. התובע נמנע מלבקש נגדו פסק-דין בהעדר הגנה.

3. התובע וטייטלבאום, תיארו את שיטת העבודה באופן דומה: הם ופדלון עבדו בתוך הדירה. פסולת בנין מולאה במיכל שהורד מטה בעזרת גלגלת. בטרם שולשל מיכל מלא, ירד פדלון כדי לקבלו למטה. אז היה טייטלבאום משחרר את החבל והתובע היה אוחז בו כדי "לבקר" את מהירות ירידתו (דהיינו, בולם את תנועת הכבל ע"י חיכוך ידו החשופה). התובע וטייטלבאום העידו שפדלון הוא שמילא את המיכל, כשהתובע עבד בקרבתו. התאונה התרחשה לאחר שלראשונה נעשה שימוש במיכל גדול יותר מהמיכל שבו השתמשו קודם. במקום לא היו מאזניים. התובע לא ידע מה המשקל המירבי שמותר להעמיס במיכל (או שיכולה הגלגלת לשאת). הוא לא ידע כמה משקל הועמס במיכל בפועל וממילא גם לא ידע בכמה חרג מהמשקל ה"נכון". לאומדנים שונים שאולתרו שבמהלך העדות ולניסיון להשוות את המשקל למשקלם של "שקים" שונים קשה לייחס משמעות ממשית.

4. על בסיס שכזה לא ניתן לקבוע שמישהו התרשל בהעמסת משקל מופרז במיכל. "מופרז" הוא מושג יחסי, אך בהעדר בסיס נורמטיבי להשוואה אין לדעת מהי "הפרזה". מה שלאדם אחד נראה משקל תקין עלול להראות בעיני אדם אחר כמשקל מופרז – והתובע הותיר את האומדן ל"תחושה" שאותה רוכשים עם הניסיון. ה"תחושה" עלולה להיות מוטעית: טייטלבאום העיד שהמיכל היה מלא באופן רגיל, אך כבד מהרגיל. אכן, כשהפסולת כבדה, עלול נפח רגיל שלה להיות כבד מהצפוי. בדיוק כדי למנוע ערפול שכזה נהוג למדוד משקלות. הורדת משקל לא ידוע במנוף שמגבלות הנשיאה שלו לא ידועות, אינה יכולה להיות שיטת עבודה בטוחה. מי שקבע את שיטת העבודה היה התובע. תוצאה צפויה של שיטת עבודה לקויה כזאת היא אובדן השליטה על המיכל המלא, אם בשל אובדן יכולתו של התובע לעצור את ירידת הכבל ואם בשל התנתקות מיכל כבד מדי מהגלגלת. כשמתרחשת תאונה כזאת, עלול מטען כבד שיצא משליטה לרדת הישר על פדלון הממתין לו למטה.

5. התובע וטייטלבאום העידו שהם ופדלון עבדו בדירה וביצעו בה פעולות הריסה ופינוי. האם סביר ששלושה אנשים עובדים בכך ורק אחד ממלא את מיכל הפסולת? יתכן שהתובע בהיותו ה"בוס" האחראי יותיר עבודה בלתי מקצועית לעובדיו השכירים, אך מדוע שהעובד הזמני, טייטלבאום, לא ישתתף בעבודה כזו? אכן, גם מעדות התובע עולה ששני שכיריו מילאו את המיכלים. מאליה מתעוררת השאלה, האם ניתן לקבוע שפדלון לבדו מילא דווקא מיכל מסויים? כך העידו התובע וטייטלבאום. אלה הן עדויות של בעל הענין בהליך (התובע) ואדם התלוי בו. פדלון עצמו ממשיך לעבוד אצל התובע ולא נראה שהוא חושש מתוצאות ההליך. הוא לא טרח לתת גרסה אחרת. מהדברים נודף ריח של קנוניה ואיני סבור שניתן לסמוך על העדויות ששמעתי. סביר בעיני שכל מי שעבד בתוך הדירה תרם את תרומתו למילויו של אותו מיכל ורק בשל האינטרס הברור של התובע לייחס אשם דווקא לעובד מסויים ובשל שליטתו בעדים, יוחסה פעולה זו רק לפדלון.

6. בבחינת האשם הנזיקי, ייחס התובע משקל מופרז לפעולה הפיזית של מילוי המיכל: פדלון עבד בכפיפות מוחלטת לתובע, בעל החברה, הממונה הישיר ובעל הניסיון, שעבד ממש לידו. אני משוכנע שכל שעשו פדלון וטייטלבאום נעשה לפי הנחיותיו ותחת פיקוחו ההדוק של התובע עצמו. בין התובע ועובדיו פער של מעמד, ידע יוזמה (ורהיטות) וברור לחלוטין שהוא מעסיק שאינו מאציל סמכויות לשכיריו. אין לי ספק שהתובע לא הניח לאיש מהם לעבוד בלי לפקח עליהם היטב. בלי קשר לשאלה ידיו של מי מילאו את המיכל, המיכל מולא לפי הנחיות התובע.

7. אני דוחה את טענתו העובדתית של התובע שהמיכל מולא דווקא ע"י פדלון. אפילו הייתי מקבל טענה זו, איני סבור שהפעולה הפיזית של המילוי משמעותית בבחינת האשם בתאונה. אשם זה מוטל כולו על התובע עצמו. הוא שקבע שיטת עבודה קלוקלת. הוא שנכשל בהעדר פיקח מספיק על דרך ביצועה. בידיו היו הידע והאמצעים לוודא שימוש באמצעי בטיחות. הוא שהיה האדם האחראי בעל המיומנות והסמכות במקום העבודה בעת שתחת פיקוחו ולפי הנחיותיו התבצע הליך העבודה שבו הוא נפגע. התובע גילה אדישות מוחלטת לחובתו לקיים במקום העבודה כללי זהירות מינימאליים (וביטוי בוז לחובה זו עלו בעדותו). לא רק שהנהיג שיטת עבודה מופקרת, הוא מימש אותה בחוסר זהירות מוחלט כשהשתמש בידו החשופה כ"בלם" (ע"י יצירת חיכוך) הפועל על כבל נע בקרבת גלגלת. כשלון, עלול היה לגרום לנפילת מטען כבד על פדלון הממתין למטה. בכל זאת, לא השתמש התובע בכפפות, בניגוד לכללי זהירות בסיסיים. הוא סיכן את חיי עובדו, נפצע אגב כך ואז תבע את העובד שסיכן! את גודל האבסורד בטענות התובע יקל להבין, אם נשקול מה עלול היה לקרות, אילו אותו אירוע היה מסתיים דווקא בפציעתו של פדלון: תביעתו של פדלון את החברה ואת התובע היתה מתקבלת במלואה ולפדלון אף לא היתה מיוחסת תרומת אשם.

8. דומה שהצדדים אינם חלוקים באשר לכך שהפוליסה לא נועדה ליתן לתובע כיסוי ביטוחי בעת שהוא עצמו נפצע בשל מעשה רשלני של עצמו. מכל מקום, בשים לב לנוסח סעיף 4.3 לפוליסה, זהו פירושה הנכון. אוסיף על-כך, שאפילו אלמלא הוראה זו בפוליסה לא היה התובע יכול לצאת נשכר מהוכחת רשלנותה של החברה, שגרמה לנזקו. כל הידיעות, המעשים והמחדלים שניתן היה לייחס לחברה, ניתן לייחס גם לאורגן שלה, התובע. ממילא כל אשם שניתן היה לייחס לחברה צריך היה לייחס אישית גם לתובע, כתרומת אשם.

9. לאור האמור לא יידונו טענות הצדדים במישור הביטוחי ובנוגע לנזק. התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת 1 בסך 20,000 ₪.

ניתן היום, ו' אדר תשע"ד, 06 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: