נחאיסי נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת מגי כהן), מיום 27.06.13, בגמ"ר 2912-04-12, לפיו הורשעה המערערת בעקבות הודאתה בגרימת מוות בנהיגה רשלנית – עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961, ובנהיגה רשלנית אשר גרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש – עבירה לפי סעיפים 38(3) ו 62(2) לפקודה.

2.על המערערת נגזרו 8 חודשי מאסר בפועל, פסילה מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה מכל סוג למשך 15 שנים מיום שחרורה ממאסר ובניכוי התקופה שמיום 22.1.12, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים שלא תעבור על העבירות בהן הורשעה או עבירה של נהיגה בזמן פסילה, וקנס בסך 15,000 ₪.

הערעור מכוון כלפי חומרת עונש המאסר בפועל, משך תקופת הפסילה וגובה הקנס, והמערערת עותרת להטיל עליה עונש מאסר שניתן לרצותו בעבודות שרות ולהפחית מתקופת פסילתה מלנהוג ומגובה הקנס.

ב"כ הצדדים הגיעו להסדר טיעון בבימ"ש קמא לפיו עתרה המאשימה להטיל על המערער 8 חודשי מאסר וב"כ המערערת עתר להטיל עליה עונש מאסר לריצוי בעבודות שרות.

עיקרי העובדות:

1.ביום 8.1.12, בשעה 17:20 אחה"צ או בסמוך לכך, נהגה המערערת, אשר הייתה בשבוע העשרים ושמונה להריונה, ברכב פרטי מסוג סיטרואן 4C, בכביש 581, ממזרח למערב, מכיוון צומת מגל לעבר אחיטוב וברכבה ישבו, במושב האחורי, שני ילדיה הקטינים.

באותה עת נהג בכביש גאלב מסרי ברכב פרטי מסוג מאזדה לאנטיס, ממערב למזרח, והתקרב לעקומה, המתעקלת לצד שמאל בכוון נסיעתו. במושב הנוסע, לצדו של גאלב, ישב אסמעיל מסרי, ובמושב האחורי בצד שמאל ישב בנו של גאלב, מחמוד מסרי.

כשהמערערת הגיעה לעקומה היא לא הפנתה את רכבה ימינה ולא האטה את נסיעתה אלא המשיכה ישר, עברה את קו ההפרדה הרצוף, ונכנסה למסלול הנגדי בו נסעה המאזדה. כתוצאה מכך פגעה המערערת עם חזית רכבה בצד שמאל של חזית המאזדה ונגרמו לאיסמעיל פגיעות ראש קשות מאד, שגרמו למותו. לגאלב ומחמוד נגרמו חבלות גוף קשות והם נזקקו לטיפול רפואי. הפציעה של הנהג ברכב המאזדה הובילה לקטיעת רגלו ורגלו השנייה כיום מכופפת. גם ילדיה הקטנים של המערערת נפגעו ואושפזו בביה"ח והמערערת איבדה את הוולד שהיה בבטנה.

2.רשלנות המערערת התבטאה בכך שהיא נהגה בקלות ראש ולא שמה לב לדרך; לא הבחינה בעקומה, אף שהיא מסומנת היטב וניתנת להבחנה בחושך במרחק של 50 מ'; לא הפנתה את רכבה לימין בכוון העקומה אלא המשיכה לנסוע ישר, חצתה קו הפרדה ועברה לנתיב הנסיעה הנגדי; לא הבחינה ברכב המאזדה, אף שניתן היה להבחין בו כי האורות שלו היו דולקים; לא האטה, או לא בלמה כלל, את רכבה על מנת למנוע את התאונה ולא נהגה כפי שאדם מן היישוב היה נוהג בנסיבות המקרה.

גזר הדין של בימ"ש קמא:

1.בימ"ש קמא סקר בפתח גזר דינו את עובדות כתב האישום, את ההליכים שהתנהלו בפניו, את העבירות בהן הורשעה המערערת ואת טיעוני הצדדים לעונש.

בימ"ש קמא ציין שהמערערת נשלחה בהסכמה לקבלת תסקיר שרות מבחן והדגיש שהצדדים אינם חולקים כי מדובר במערערת נורמטיבית ואף לא חולקים על הטלת עונש מאסר. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא האם מן הראוי כי המערערת תרצה מאסר בין כתלי בית הסוהר או שתקופה זו תהיה בת המרה בעבודות שירות נוכח מצבה הפיזי והנפשי.

2.בימ"ש קמא קבע כי מעדויות עדי האופי (מכרים, חברים לעבודה, קרובי משפחה ובעלה של המערערת) בפניו, מצטיירת תמונה חיובית של המערערת כאדם נורמטיבי, בעלת ערכים, שהיתה מלאת שמחת חיים, התורמת לסביבתה וניכר שינוי מבחינה פיזית ונפשית בחייה אחרי התאונה.

בימ"ש קמא הביא את דברי המערערת בפניו שבהם הביעה חרטה, ביקשה מחילה מהמשפחות ומהפצועים והתייחסה לפגיעתה ולתופעות הקשות מהן היא סובלת אחרי התאונה.

3.בימ"ש קמא קבע שבבואו לבחון את מתחם הענישה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים, קיים קו מנחה של בית המשפט העליון לפיו ראוי לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה.

בדרך כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים, ואמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות.

בימ"ש קמא קבע כי אין לסטות ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפיה ככלל יוטל על מבצעה עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח במסגרת המאבק בתאונות והחריגים לכלל זה הם מעטים.

4.בימ"ש קמא הדגיש שהכללים הנ"ל דינם יפה אף לאחר תיקון 113 לחוק העונשין ולפיכך מצא טעם רב בעתירת התביעה להטיל על המערערת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח אולם מאחר והעונש הוא אינדיבידואלי בחן את הענישה הראויה למקרה הספציפי נושא גזר הדין.

בימ"ש קמא קבע שמדובר בדרגת רשלנות גבוהה ודחה את טיעוני ב"כ המערערת בעניין זה.