נזרוב ואח' נ' מדינת ישראל.

החלטה

לפניי בקשה מטעם מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת") להורות לתובעים להשלים אגרה ששולמה בחוסר בהתאם לתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, או בתקנה 2 לתקנות בית משפט (אגרות), התשס"ז – 2007 (להלן: תקנות בית המשפט אגרות), או על פי כל דין, או להורות על מחיקת כתב התביעה על הסף מאחר ששולמה אגרה בלתי מספקת.

ביום 28 דצמבר 2011 הגישו התובעים תביעה כנגד הנתבעת אשר הוגדרה על ידם בכתב התביעה כתביעת נזיקין – נזקי גוף. התובעים בכתב התביעה טוענים כי נזקיהם הינם תולדה של מעשיה או מחדליה של הנתבעת או של המשטרה או של הפרקליטות שבגינם התובעים נעצרו ושהו במעצר בית. הנתבעת לטענתם בחרה להמשיך ולנקוט בהליכים נגדם למרות שלא היה כל בסיס לנהל את ההליך שבסיומו זוכו.

הנתבעת סבורה כי סיווג התביעה כתביעה נזיקית הינו סיווג מוטעה באשר עסקינן בתובענה כספית העוטה כסות של תביעה לנזקי גוף. לטענת הנתבעת, הטענות המועלות בכתב התביעה מובילות למסקנה כי הפגיעה הנטענת בתובעים אינה כזו אשר גורמת לליקוי או נכות, אלא לפגיעה בכבודם, בשמם, במעמדם ובמשלח ידם. לפיכך, הפיצוי הנטען הינו בשל נזק ממוני "טהור" ועל התובעים היה לשלם אגרה בסך 2.5% מהסכום הנתבע.

לטענת הנתבעת, התובעים בכתב התביעה, מציינים נזקים בגין הפסד השתכרות בעבר, בגין עזרת זולת בעבר והוצאות שונות. כמו כן, בכתב התביעה מציינים התובעים נזקים נוספים שאינם מכומתים, אולם גם נזקים אלה אינם בגדר נזקי גוף. הנתבעת הפנתה לרע"א 5237/06 מדינת ישראל – הנהלת ביתי המשפט נ' ראלב מנסור (מיום 06.07.2008) (להלן: פס"ד מנסור). שם הוכרעה השאלה מהו נזק גוף לצורך תקנות אגרה.

התובעים בתשובתם טוענים כי המשפט הכיר בפגיעה ב"אוטונומיה" כ"נזק גוף" לצורך תשלום אגרה. התובעים הפנו לת"א 39769-09-10 ולתיק 14259-05-12, הקבועים לפני מותב זה בו נתבע רכיב לא ממוני בגין פגיעה באוטונומיה, בעוד ששולמה אגרה בגין תביעת נזקי גוף. לטענת התובעים, פס"ד מנסור, עליו נסמכת הנתבעת, אינו רלוונטי מהטעם שלא נטענה שם הטענה שנזקי התובעים נובעים מפגיעה באוטונומיה. לכן, בהיעדר הוראה בתקנות בית המשפט אגרות המתייחסת לתשלום אגרה בתביעה שעילתה פגיעה באוטונומיה במסגרת שלילת חירות, יתבקש בית המשפט לקבוע כי התובעים שילמו אגרה כדין.

דיון:

סיווגה של תביעת נזיקין לעניין תקנות באגרות, תיעשה בהסתמך על העובדות, עילות הנזק ועל ראשי הנזק כפי שאלו נטענים ונתבעים בכתב התביעה.

כעולה מכתב התביעה, התובעים סיווגו את כתב התביעה כתביעת "נזיקין- נזקי גוף". התובעים פירטו באריכות בכתב התביעה את השתלשלות אירוע התקיפה, ההליכים, החקירות, המעצרים, העדים שעליהם הסתמכה הנתבעת לצורך נקיטת ההליכים המשפטיים, מחדלי החקירה, המעשים והמחדלים של הנתבעת או המשטרה או הפרקליטות, בביצוע חקירה ולטענתם באשר לחפותם ולטענת ההגנה העצמית שהעלו בתחילת החקירה. לטענת התובעים, המעשים והמחדלים כאמור לעיל, גרמו למעצר מיותר וארוך של התובעים מבלי שהיה כל צורך והצדקה, גרמו לשלילת זכויות אזרח בסיסיות שלהם בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

התובעים פירטו את נזקיהם שנבעו בשל המעצר וטענו להפסדי השתכרות בעבר, הוצאות בגין עזרת זולת והוצאות נסיעה חניה וכיוצ"ב. כמו כן, טענו התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד "בשל השלכותיה של פרשה זו", וטענו לכאב וסבל, כלשון כתב התביעה: "פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון, וזאת בגין תקופות המעצר הממושכות, מעצר הבית, השחרור בתנאים מגבילים, עינוי הדין, שלילת החירות, הפגיעה בשמם הטוב של התובעים, הפגיעה במרקם המשפחתי וכיוצ"ב. עינוי נפש וסבל הכרוכים בהליך שנאלצו לעבור, הליך פלילי על כל ההשלכות שפורטו לעיל, שלא לצורך". כמו כן, טענו התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון (עוגמת נפש) בגין מעצר שווא של התובע 1, בגין אי עדכון זיכויו במחשבי הנתבעת, טענו לפיצוי נפרד בגין אובדן החירות והפגיעה בזכות היסוד לחופש, פיצוי נפרד בגין עינוי הדיון בשל עצם התנהלות ההליכים הפליליים ופיצויים עונשיים.

התובעים לא צרפו חוות דעת רפואית לכתב התביעה ולא טענו לקיומה של נכות זמנית או צמיתה כתוצאה מהפעולות והמחדלים של הנתבעת. בכתב התביעה לא נטען כי נגרם לתובעים ליקוי גופני או נפשי בגין המעצר וההליכים הממושכים. אולם נטען, בין היתר, בכתב התביעה לעוגמת נפש, כאב וסבל, אובדן חירות ועינוי הדין.

סעיף 5(א) בתקנות בית המשפט אגרות:

"בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף תשולם אגרה לפי פרטים 2 או 9 בתוספת, לפי הענין, ואולם בתביעת נזקי גוף הנגררת להרשעה בפלילים כמשמעותה בסעיף 77 לחוק, תשולם האגרה לפי פרט 2 בתוספת."

אגרה לפי סעיף 2 בתוספת (בתביעת נזקי גוף לבית משפט שלום), הינה בסכום של 6,712 ₪ ואילו האגרה לפי סעיף 9 בתוספת (בתביעת נזקי גוף לבית משפט מחוזי) הינה 41,945 ₪. בתביעה לסכום קצוב, שאינו נזק גוף, האגרה המשתלמת הינה 2.5% מהסכום הנתבע כערכו בעת הגשת התובענה ולא פחות מ-744 ₪.

בסעיף ההגדרות שבתקנות בית המשפט אגרות מופיעה הגדרה של "תביעה לפיצויים בשל נזק גוף":-

"לרבות תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלום פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף, לרבות תביעה לפי חוק הפיצויים"

"נזק גוף" הוגדר בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 "מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי, לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאיברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים". כמו כן, "נזק גוף", הוגדר בסעיף 1 לחוק תיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד – 1964: "לרבות מחלה, ליקוי גופני או שכלי ומוות".

בית המשפט בפרשת מנסור קבע מהי נקודת המוצא הפרשנית להגדרת נזק גוף בתקנות האגרות. בפסק דין מנסור נקבע:

"כי על מנת שפגיעה נפשית שנגרמה בעוולה תיחשב "לנזק גוף" נדרש כי אותה פגיעה אומנם גרמה ל"ליקוי נפשי או שכלי" בניזוק (כהגדרת "נזק גוף" בחוק הפיצויים), ליקוי שבעתיו סבל הניזוק חסרון ממון וכיס בגינן תובע הוא את פיצויו. הליקוי הנפשי שנוצר בניזוק הוא הגורם לנזקים המשתלשלים ממנו ואשר פיצויים נתבע על ידי הניזוק מהמזיק.

אמור מכאן, פגיעה נפשית שתיחשב ל'נזק גוף' הינה פגיעה בעוולה אזרחית שפגע המעוול בניזוק אשר גרמה לליקוי נפשי שתוצאותיו בנזקים שהוסבו לניזוק. בכך הצד השווה לענייננו בין נזק גוף הנגרם לאחד מאיבריו של הניזוק לבין נזק שנגרם לנפשו בשניהם תביעת הפיצויים הינה לפיצוי הניזוק בגין הנזקים שהוסבו לו כתוצאה מגריעת כושרו – הגופני או הנפשי – עקב הליקוי והנכות שנגרמו לו כתוצאה ממעשה העוולה האזרחי.