נזק ראייתי בעקבות שיהוי בתביעת בנק דיסקונט

בפני תביעה כספית על סך 30,000 ש"ח.

רקע

בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "התובע ") הינו מוסד בנקאי. בתאריך 14.1.83, ביקש מר ווהבה אהרון (להלן: "הנתבע ") לפתוח חשבון אצל  התובע.

בתאריך 25.2.92 קיבל הנתבע מהתובע הלוואה בסך 18,000 ש"ח. הנתבע לא עמד בהחזר ההלוואה ונותר חייב לתובע עד ליום 31.3.94 סך של 27,913.16 ש"ח. 

על אף דרישותיו של התובע לא פרע הנתבע את חובו. לאור העובדה כי הנתבע לא עמד בהתחייבותו כלפי התובע, ולאחר שכל ניסיונות התובע לגבות את החוב האמור העלו חרס, לא נותר בידיו כל ברירה אלא להגיש תביעה זו.

בתאריך 1.12.94 ניתן פסק דין כנגד הנתבע. לאור העובדה כי התיק בוער, הוגשה בקשה לשחזורו בפני כ' השופט מאיר יפרח, ובתאריך 12.3.06 הורה כ' השופט יפרח על שיחזור התיק.

בתאריך 19.3.06 הוגשה בקשה בפני כ' השופט יפרח לביטול פסק הדין שניתן בהעדר. ביום 23.3.06 הורה כ' השופט כי בקשה זו תידון בפני כ' הרשם. בתאריך 16.10.06 הגיש התובע הודעה בהסכמה לבית המשפט לביטול פסק הדין. כ' הרשם (כתוארו אז) עודד מאור, נתן תוקף של החלטה לבקשה זו.

לגופו של עניין, טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה ממספר טעמים כדלהלן:

1.      התיישנות: לאור העובדה כי החוב נשוא התביעה הינו משנת 94 ורק ביום 11.2.08 הומצא כתב  התביעה לראשונה, התביעה התיישנה.

2.      שינוי ונזק ראייתי: בהמשך לטענת ההתיישנות, טען הנתבע גם שלאור משך הזמן מאז נולדה לכאורה העילה והשיהוי שבבעלות התובע, נגרם לו נזק ראייתי.

3.      קיזוז: למיטב זכרונו של הנתבע בשנת 1994 נותרה בחשבונו יתרת חוב אשר בדין ודברים מול גורמי התובע סוכם כי תקוזז עם קופת הגמל המשועבדת לטובת הבנק. בכך ולאור העובדה שלא פנה הבנק אליו משך שנים כה רבות, הבין הנתבע שחובו סולק ואין יותר טענות נגדו.

4.      התניית שירות בשירות: לאור העובדה כי חלק ניכר מהזמן בו נוהל החשבון, היה מצוי ביתרת חובה, לגישתו, נהגו מנהלי התובע לדרוש כי הנתבע יסגור סכומים שונים בתוכניות חסכון ופיקדונות שונים, וזאת על מנת לשמור על יחסים תקינים עם התובע, לגישתו חישוב הריבית בגין תוכניות ופיקדונות א מתקזזת למול יתרות החובה.

בדיון בבקשתו של הנתבע להתגונן מיום 08.07.08 טען ב"כ המשיב כי לא קיימת  התיישנות בהגשת התביעה, לאור העובדה כי עוד בשנת 1994 ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

בתאריך 28.7.08 נתתי לנתבע רשות להתגונן וזאת בתנאי שיפקיד ערובה בסך 18,000 ש"ח בקופת בית המשפט.

סכום הפיקדון הופקד ביום 2.9.08 ובעקבות זאת התקיים קדם משפט ביום 25.11.08. משסיימו הצדדים את ההליכים המקדמים, נקבע התיק להוכחות ליום 7.6.09. במועד זה העידו מר יברבוים מטעם התובע, והנתבע.

דיון

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל חלקית את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.

דין טענות ההתיישנות, הקיזוז והתניית שירות בשירות להידחות שכן מקבל אני את טיעוני התובעת לפיה התביעה הוגשה כנגד הנתבע בשנת 1994 עת לא חלה על החוב התיישנות. בהעדר הגנה מטעם הנתבע, ניתן נגדו פס"ד אשר התיישנותו של פסה"ד  היא רק לאחר 25 שנה. בידי  הנתבע  שביקש ביטול פסק הדין בתאריך 19.3.2006 היו כל מסמכי התיק לאחר שזה שוחזר בידי הנתבע. הנתבע הודה לאחר שהוצגו בפניו דפי חשבון כי תוכניות החיסכון עליהם הסתמך בטענת הקיזוז נפרעו על ידו (ראה שורות 23-26, דף 9 לפרוטוקול מתאריך 7.6.09). הנתבע אף לא הוכיח את טענתו לעניין התניות שרות בשרות במיוחד נוכח העובדה כי לנתבע היון תוכניות חיסכון בסך כמה אלפי שקלים בלבד שאין בהם לכסות על חובות של עשרות אלפי שקלים.

יחד עם זאת, לעניין טענת הנזק הראייתי, אינני תמים דעה עם הנתבע שכן כתוצאה משיהוי הזמן שחלף, בין יצירת עילת התביעה לבין המועד בו התנהל ההליך לבירור הזכויות המשפטיות, נגרם לבעל דין מניעות להשיג ראיות רלוונטיות להצדקת עמדתו, באשמת הצד שכנגד, בנסיבות העניין סבורני כי דינה של טענתו זו של הנתבעת להתקבל. לעניין זה ראה דברי כב' השופט חננאיל שרעבי בת"א 2878/00  אגבריה נאיף סלימאן נ' תנופה חברה לעבודות עפר וכבישים בע"מ: