נורין נ' היועמ"ש

1. בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' הנשיא א' טל, כב' השופטים מ' ברנט ו-נ' בכור) בעת"א 59478-05-18 מיום 19.6.2018, בגדרו התקבלה עתירת המשיבה להורות על ביטול החלטת ועדת השחרורים מיום 23.5.2018 אשר קיבלה את בקשת המבקש לשחרורו המוקדם.

רקע והליכים קודמים 

2. המבקש הורשע בשתי עבירות של רצח שוטר ושותפו לפשע ובגינן נגזרו עליו שני מאסרי עולם חופפים. המבקש החל לרצות את מאסרו ביום 31.1.1986 וצפוי לסיימו ביום 30.1.2021. זהו מאסרו החמישי של המבקש.
3. 
   ביום 23.11.2010 דחתה ועדת השחרורים (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה) את בקשת המבקש לשחרור מוקדם ממאסרו (להלן: ההחלטה הראשונה). בהחלטתה, ציינה הוועדה כי אף שישנה התקדמות מסוימת בשיקומו של המבקש, אין בה כדי להצדיק את שחרורו המוקדם שכן הוא עודנו מהווה סכנה לשלום הציבור. למבקש ניתנה הזדמנות להגיש בקשה נוספת ולצרף מסמכים עדכניים.

4. ביום 23.5.2018 דנה הוועדה בבקשה נוספת שהגיש המבקש לדיון חוזר בעניין שחרורו המוקדם. חרף התנגדות המשיבה, הורתה הוועדה על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים הבאים: חתימה בתחנת המשטרה פעם בשבועיים; מעצר בית לילי מהשעה 21:00 ועד 6:00 למחרת; עבודה כסדרן מוניות ועובד ניקיון בקביעות ובסדירות; קיום כלל תנאי תכנית הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א) ובהם שינוי מענו של המבקש ואיזוק אלקטרוני (להלן: ההחלטה השניה). הוועדה נימקה החלטתה בין היתר בכך שהמבקש ריצה כבר כ-90 אחוזים מעונשו וציינה כי בזכות ההליך השיקומי שעבר הוא הוכיח שינוי ממשי בהבנת חומרת מעשיו ובבשלותו להשתלב ולתרום לחברה.

5. המשיבה הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי כנגד ההחלטה השניה, ובה נטען כי הוועדה לא שקלה כראוי את מסוכנותו של המבקש, את נסיבות ביצוע העבירה ואת התנהגותו האלימה במהלך מאסרו. כמו כן, נטען כי הוועדה לא נתנה משקל מספק לכך שהמבקש לא השתלב בשיקום פרטני (להבדיל משיקום קבוצתי) במהלך תקופת מאסרו ולכך שהאבחון הפסיכולוגי בעניינו מיום 5.7.2017 מעיד על מסוכנות עתידית.

6. ביום 19.6.2018 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי, בסופו קיבל בית המשפט את ערר המשיבה והורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט המחוזי ציין כי מאז שניתנה ההחלטה הראשונה חל אמנם שיפור בהתנהגותו של המבקש, אך נוכח מסוכנותו העולה מחומרת העבירות שביצע, מעברו הפלילי, וממידע מודיעיני שהובא לעיון בית המשפט, וכן בשים לב להתנהגותו של המבקש לאורך רוב רובה של תקופת המאסר, נקבע כי אין מקום להורות על שחרורו. עוד נקבע, כי באבחון הפסיכולוגי מיום 5.7.2017 לא הומלץ על שחרורו המוקדם של המבקש אלא על קידומו בתהליך שיקומי וחזרתו לחברה באופן הדרגתי, תהליך שיכול להתממש אף בין כתלי הכלא. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה כי המבקש עשוי לשוב לסורו ולפיכך עליו להשתלב בתכנית שיקום פרטנית בטרם ייקבע כי חל אצלו שינוי בולט וממשי ותתקבל בקשתו לשחרור מוקדם.

           הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

הבקשה דנן