נוריאל נ' פיק ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 14.10.12 ברמת גן.

2. לטענת התובעת, עצרה את רכבה על מנת לתת זכות קדימה לרכבים החולפים מהנתיב הנגדי בכביש דו סטרי ברחוב המעפיל ברמת גן. לפתע חשה חבטה ברכבה והבחינה כי הנתבע 1 בניסיון כושל לעקוף את רכבה פגע בו וגרם לו לנזקים.

3. הנתבע 1 הגיש כתב הגנה ובו טען כי נסע ברחוב המעפיל בו אין מעבר למכוניות הבאות מהנתיב הנגדי על כן המכוניות שלפניו נצמדו לצד ימין מאחורי רכב חונה. הנתבע 1 טען כי הכביש התפנה והוא הבחין שהתובעת מתמהמהת בנסיעתה ועל כן ביקש לעקפה תוך לקיחת מרווח בטחון. רכב התובעת החל לנסוע לאחור מאחר והיה צמוד מידי לרכב שחנה לפניו לכן הנתבע 1 לקח מרווח בטחון יותר גדול ועקף את רכב התובעת. רכב התובעת נסע לאחור תוך כדי סטייה למרכז הכביש וכך נוצר החיכוך בין שני כלי הרכב. הנתבע 1 טען כי חשב בטעות כי עלה על אבן והמשיך בנסיעתו.

4. במהלך הדיון שנערך בפני, העידה התובעת וחזרה על גרסתה לפיה עצרה את רכבה בצדו הימני של הכביש על מנת ליתן לרכבים הבאים מהנתיב הנגדי לחלוף. התובעת טענה כי בעודה עוצרת ובטרם הספיקה לאותת ולהעיד על כוונתה לחזור שמאלה לכביש, עקף אותה רכב הנתבעים מאחור ופגע ברכבה. הנתבע 1 המשיך לנסוע והתובעת רדפה אחריו אך הוא הכחיש את הפגיעה ברכבה. בחקירתה עומתה עם הודעתה לחברת הביטוח שם ציינה "נסעתי ברח' המעפיל בנסיעה איטית רכב מסוג פולסווגן מסחרי עקף אותי מצד שמאל..". אך, התובעת חזרה על גרסתה לפיה רכבה עמד.

5. הנתבע העיד וטען כי נסע ברחוב המעפיל והבחין בשתי מכוניות נצמדות לימין על מנת לאפשר למכוניות הבאות מהנתיב הנגדי לחלוף. הנתבע 1 הבחין כי רכב התובעת צמוד לרכב החונה ועל כן יהיה עליה לנסוע לאחור על מנת לחזור אל הכביש. הנתבע 1 טען כי התובעת התמהמה ועל כן החליט לעוקפה בקשת רחבה אך באותה עת הבחין כי התובעת 1 נסעה לאחור. לפתע שמע בום וחשב לעצמו כי כנראה רכבו נסע על חפץ שנפל מהטרקטור שחלף קודם במקום ולכן המשיך בנסיעה. הנתבע 1 טען כי נסע לת"א אך כאשר נשאל מדוע המשיך ישר טען כי קודם היה עליו להוריד סחורה ועל כן המשיך בנסיעה ישר ולא מהטעם שברח מהתובעת שרדפה אחריו באותה עת עם מכוניתה.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גרסתה של התובעת ולפיכך, יש לדעתי לקבל התביעה ולחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת, הכל כפי שיפורט להלן.

ראשית, התרשמתי מעדותה של התובעת והיא מהימנה בעיני. התובעת חזרה בעקביות על גרסתה לפיה נסעה בכביש המעפיל ונעמדה בצד על מנת להתיר לרכבים החולפים בכביש לעבור והנתבע 1 שביקש לעוקפה פגע ברכבה. אומנם בהודעתה לחברת הביטוח כתבה כי היתה בנסיעה איטית אך לא נכתב כי בזמן האירוע היתה בנסיעה. בנוסף, גם מעדותו של הנתבע 1 עצמו עולה כי התובעת 1 נעצרה בצד הכביש אך לגישתו החלה לנסוע לאחור, דבר שלא נזכר כלל בהודעתה של התובעת. יש לציין כי גרסת הנתבע 1 לפיה שמע בום אך חשב כי רכבו עלה על גבי חפץ שהושאר בכביש, לא היתה אמינה כך גם לעניין האופן בו הסביר מדוע המשיך ישר לאחר התאונה תחת לפנות לכיוון ת"א. מכל האמור, עולה הרושם, כי אכן הנתבע 1 הבחין כי פגע ברכב התובעת וביקש לברוח בנסיעה מהמקום.

סבורה אני כי בנסיבות אלה בהן התובעת נעצרה בצד על מנת לאפשר לתנועה בנתיב הנגדי לחלוף, היה על הנתבע 1 שנסע מאחוריה להמתין עד שרכב התובעת ישוב אל הכביש גם אם התמהמה. לחילופין, במידה וביקש הנתבע 1 לעקוף את רכב התובעת היה עליו לעשות כן בזהירות ולהימנע מפגיעה ברכב התובעת בעת העקיפה ובפרט היה עליו להישאר במקום ולהחליף פרטים עם התובעת.

7. סוף דבר, התביעה מתקבלת. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובעת סך של 4,312 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 14.2.13 ועד לביצוע התשלום בפועל.

בהתחשב בנסיבות העניין, יישאו הנתבעים בהוצאות משפט בסך 500 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ג, 28 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: