נוסח מותר לפרסום בנושא תובענה להעברת תובענה לבי"ד אזורי ת"א

השופטת לאה גליקסמן

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי ירושלים (סגנית הנשיא השופטת שרה ברוינר-ישרזדה), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת (להלן – פלונית), להעברת התובענה לבית הדין האזורי תל-אביב (להלן – הבקשה).

רקע עובדתי

1. ביום 9.3.2020 הגישה המשיבה 1 (להלן – העובדת) את תביעתה נגד פלונית ונגד המשיב 2, בסך כולל של 330,000 ₪, שעילותיה הן: הטרדה מינית שחוותה במסגרת עבודתה אצל פלונית; קבלת החלטה על שינוי תפקיד ללא ביצוע שימוע; פיצויים עונשיים בשל העסקה פוגענית והתעמרות בעבודה; הפרת חובת תום הלב ועוגמת נפש.
2. ביום 2.11.2020 הגישה פלונית בקשה "למחיקת/העברת התביעה לבית הדין המוסמך מפאת היעדר סמכות מקומית", אליה הצטרף המשיב 2. פלונית טענה כי בית הדין האזורי בירושלים נעדר סמכות מקומית היות והתובענה הוגשה בהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה או החוק) שעניינו: "תובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה", ועל כן לפי תקנה 3(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות), הסמכות המקומית נתונה ל"בית הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה". כך, היות ומקום עבודתה של העובדת שבו בוצעה עיקר עבודתה לאורך העסקתה על ידי פלונית היה ב-פ' [יישוב בתחום השיפוט של בית הדין האזורי תל אביב – ל.ג.] והעובדת עבדה תקופה קצרה בת חצי שנה, שהיוותה תקופת ניסיון ב-י' [יישוב בתחום השיפוט של בית הדין האזורי ירושלים – ל.ג.] הרי שלבית הדין האזורי תל-אביב הסמכות המקומית לדון בתובענה. זאת, היות שהפסיקה פירשה את המונח "מקום ביצוע העבודה" (להבדיל מהמילים "מקום העבודה" שברישא), כמקום בו בוצעה עיקר העבודה, ולכן העובדה שהעובדת עבדה ב-י' לתקופת ניסיון קצרה בת חודשים ספורים, אינה מקנה לבית הדין האזורי ירושלים את הסמכות המקומית לדון בתובענה.
3. לצורך שלמות התמונה יצוין, כי עובר להגשת הבקשה להעברת התובענה, הגישה פלונית לא פחות מ-5 בקשות למתן ארכה להגשת כתב ההגנה מטעמה, בהן לא הזכירה במאומה את טענתה בדבר היעדר סמכותו המקומית של בית הדין, וכמו כן הגישה שתי בקשות לקביעת דיון בתובענה, בקשה לדחיית מועד ישיבת הפישור שנקבעה על ידי בית הדין, והודעה על הסכמה לעריכת ישיבת פישור באמצעות תוכנת ה-"זום". לא למותר לציין, כי גם בבקשות/הודעות אלה לא הזכירה פלונית את טענתה להיעדר סמכות מקומית של בית הדין.
4. בתגובה, העובדת הדגישה כי מקום מגוריה הוא בי' כבר מאז פברואר 2019 (כשנה לפני הגשת התובענה). על כן, מוקנית לבית הדין בירושלים סמכות מקומית לדון בתביעתה, בהתאם לתקנה 3(א)(11) ולתקנה 3(ב) לתקנות, שלפיה הסמכות המקומית מוקנית, בין היתר, לבית הדין שבאזור שיפוטו מצוי מקום מגוריו של העובד. בנוסף, נטען כי את המילים "מקום העבודה" שברישא לתקנה 3(א)(1) לתקנות יש לפרש כמרכז מפעלו של המעסיק או בכתובת משרדו הרשום. ממילא, כיוון שמשרדה הרשום של פלונית הוא בירושלים הרי שלבית הדין האזורי יש סמכות מקומית לדון בתובענה.

כמו כן, העובדת טענה כי על פלונית חלים כללי הדין המנהלי במובנם הרחב ועל כן יש לראות בתובענה נגדה כתובענה המוגשת נגד המדינה, עליה, לשיטתה, לא חלים כללי הסמכות המקומית; הגשת הבקשה עומדת בניגוד להנחיית פרקליט המדינה מספר 16.1 בעניין הגבלות בניסוח כתב הגנה; אין מקום למחיקת ההליך אלא לכל היותר העברתו להידון בפני הערכאה המוסמכת; יש להעדיף את בירור התובענה לגופה על פני סילוקה מטעמים פרוצדוראליים.  

5. בתשובה לתגובה הבהירה פלונית, כי מקום מגוריה של העובדת אינו רלוונטי שעה שמדובר בתובענה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה. שכן, השימוש בתקנה 3(11) ו-3(ב) לתקנות ייעשה אך ורק בהיעדר הוראה אחרת מפורשת לקביעת סמכותו המקומית של בית הדין. בענייננו קיימת "הוראה אחרת מפורשת", בדמות תקנה 3(א)(1) לתקנות. פלונית אף הסבירה כי משרדה הרשום אינו בירושלים כי אם בתל אביב וכי אין כל ממש בטענות הנוספות של המבקשת, שכן הנחיות פרקליט המדינה אינן רלוונטיות כלל לענייננו, והבקשה כוונה לא רק למחיקת ההליך כי אם [לחילופין] להעברתו להידון בפני בית הדין האזורי המוסמך.
6. המשיב 2 הצטרף לבקשתה של פלונית, וטען כי התביעה מתייחסת לתקופה שבה העובדת עבדה ב-פ' וכיוון שהסמכות המקומית נקבעת לפי מקום ביצוע העבודה, הסמכות המקומית מוקנית לבית הדין האזורי תל אביב.

החלטת בית הדין האזורי

7. בית הדין האזורי דחה את בקשת פלונית להעברת התובענה. בהחלטתו מושא הבקשה לפניי, קבע בית הדין האזורי כי אמנם אין מקום להסתמך על תקנות 3(א)(11) ו-3(ב) לתקנות, שעה שתקנה 3(א)(1) היא החולשת על התובענה, נוכח העובדה שעילת התביעה היא סעיף 24(א)(1) לחוק. ממילא, אין במקום מגוריה של העובדת כדי להקנות סמכות; אמנם המונח "מקום ביצוע העבודה" מתפרש כמקום בו בוצעה עיקר העבודה, והעובדת עבדה אך שבעה חודשים ב-י' כאשר ב-פ' עבדה מספר שנים. אלא, שהפסיקה קבעה כי שאלת מקום העבודה העיקרי, אינה נשענת בהכרח על בחינה טכנית ויבשה של מספר שנות עבודה, כי אם על בחינה מהותית של השאלה האם פרק הזמן בו עבד העובד במקום העבודה המסוים הוא "משמעותי דיו". בית הדין האזורי מצא כי "תקופת העבודה ב-י' לא היתה ולא נועדה להיות קצרצרה וחולפת, אלא למעשה נועדה לממש בסופו של דבר מעבר ל-י'", ועל כן קבע, כי די בתקופת הניסיון של העובדת בי' בשביל לקנות סמכות מקומית.