נוי רופא ואח' נ' החב למתנסים-מרכזים קהילתיים בישראל ואח'

פסק דין

בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1996, במהלך אימון בחוג טניס. המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

התובע השתתף בחוג טניס שנערך במתנ"ס הקהילתי כוכב יאיר – צור יגאל, סמוך למקום מגוריו. החוג נערך על ידי הנתבעת 1, שהייתה מבוטחת בביטוח אחריות במועדים הרלוונטיים על ידי הנתבעת 2. הנתבע 3 היה מדריך החוג, אשר שירותיו נשכרו על ידי הנתבעת 1 כקבלן עצמאי. אין חולק כי ביום 3.1.07 נחבל התובע בפניו ובשיניו במהלך האימון בחוג כתוצאה מהתנגשות עם תלמיד אחר. עם זאת, נסיבות הפגיעה שנויות במחלוקת.

בכתב התביעה נרשם כך: "ביום 3.1.07, במהלך שיעור טניס בהדרכת המדריך, חילק המדריך את קבוצת התלמידים לשתי קבוצות. המדריך עמד מצד אחד של המגרש והקבוצות המחולקות עמדו מצדו השני של המגרש, כאשר אחת בצד ימין והשנייה בצד שמאל. התרגיל עליו התאמנו התלמידים היה חבטות גב יד (בק-הנד). התובע, חרף היותו שמאלי, הוצב בקבוצה מצד שמאל, באופן שחבטת גב היד הינה לכיוון מרכז המגרש. המדריך חבט בכדור לסירוגין, כל פעם לקבוצה אחרת, ולאחר כל חבטה, היה הילד החובט הולך לסוף הטור (בכל קבוצה היו 4-5 תלמידים). בעת ארוע התאונה, חבט המדריך את הכדור למרכז המגרש באופן שלא ברור היה לאיזה קבוצה הוא מיועד. בשל העובדה כי המדריך חבט את הכדור למרכז המגרש, ולא היה ברור תור מי לחבוט בכדור, רצו שני הילדים אשר תורם היה לחבוט בכדור למרכז המגרש, על מנת לחבוט בכדור והתנגשו. התובע, שהיה הילד מהקבוצה בצד שמאל, נפגע מראשו של הילד מהקבוצה בצד ימין וכן ממחבט הטניס שלו...ראוי לציין כי הילד אשר מראשו נפגע התובע היה ימני, כך שאף מבחינתו הייתה חבטת גב היד לכיוון מרכז המגרש". נטען כי הנתבע 3 התרשל, בין היתר, בכך ש"הכה את הכדור למרכז המגרש תוך הצבת התובע והתלמיד הנוסף בפני סכנה...לא בדק ולא וידא כי התלמידים החובטים בכדור לא יעמדו במקביל כאשר שניהם חובטים את חבטת גב היד כשהמחבט לכיוון מרכז המגרש באופן שיוצר סיכון לסכנה לתלמידים...לא לקח בחשבון את האפשרות כי העברת הכדור למרכז המגרש תגרום לשני תלמידים לרוץ לכוון הכדור באופן מסוכן, מבלי שהם רואים אחד את השני".

בכתבי ההגנה של הנתבעים הוכחש תיאור הארוע המתואר בכתב התביעה (סעיפים 7-15 לכתב התביעה) ומכאן חובת התובע להרים את נטל הראיה לעניין העובדות המפורטות בכתב התביעה וחובתו להוכיח בראיות קבילות את עובדות כתב התביעה.

התובע, כבן 13.5 במועד שמיעת הראיות, לא הגיש תצהיר, לא הובא להעיד וגם לא נכח במהלך הדיונים בתיק כך שלא ניתן היה לבקשו להעיד גם ללא תצהיר. הראיה היחידה שהובאה מטעם התובע היא עדות אביו, מר אהוד רופא, אלא שמר רופא כלל לא נכח בעת הארוע. בתצהירו חזר מר רופא על הגרסה הרשומה בכתב התביעה, אך ציין מפורשות כי מדובר בדברים אותם שמע מבנו והוא אינו יודע אותם מידיעתו האישית. בחקירתו נשאל מדוע בנו לא הגיע להעיד והשיב כי "אין לנו סיבה ספציפית בנושא, אם הייתי מבין שהוא צריך להגיע, אין לנו שום בעיה שהוא יגיע והוא יגיד את אותם דברים שאני אגיד" (עמ' 2 שורות 24-26). גם ירדן, הילד המעורב בארוע, עמו התנגש התובע, לא הובא להעיד. מר רופא נשאל על כך והשיב: "לא מצאנו לנכון לעשות זאת, שמעון עצמו אישר את הארוע, הילד חזר הביתה עם שיניים שבורות וכל חולצתו ופניו מכוסים, הוא מגיע ברגל הביתה, לא חשבתי שצריך עוד משהו כדי לתמוך בגרסתי. המאמן לא הכחיש את זה" (עמ' 8 שורות 1-3). כאמור, מעבר לעדות אביו של התובע, אשר כל כולה עדות מפי השמועה באשר לנסיבות הארוע, עדות שאינה יכולה לשמש כראיה לאמיתות תכנה, לא הובא איש להעיד מטעם התובע על מנת להוכיח גרסתו לארוע: לא התובע עצמו, לא ירדן וגם לא ילדים נוספים שהיו באותו השיעור ומן הסתם היו עדים לארוע. ניתן לומר כבר עתה כי מטעם התובע לא הוצגה כל ראיה קבילה להוכחת עובדות כתב התביעה באשר לנסיבות הארוע.

מטעם הנתבעות 1-2 העיד מר חלבה שלמה, מורה לחינוך גופני במקצועו ורכז הספורט במתנ"ס בתקופה הרלוונטית. הוא לא היה עד לתאונה ושמע עליה מפי הורי התובע לאחר מספר ימים. הוא ציין כי הנתבע 3, שחקן עבר ומאמן טניס מוערך מזה 16 שנים, היה אחראי על ניהול שיעורי הטניס ועל דרך הלימוד, מבלי שנציגי המתנ"ס התערבו במהלך עבודתו.

הנתבע 3 העלה גרסה משלו, שאינה תואמת את גרסת התביעה, לעניין נסיבות התאונה. הוא ציין בכתב ההגנה שהגיש כי "התובע החליק על המגרש וזה בגלל היותו לקוי ובלי קשר לאופי הפעילות...הנתבעת 1 הייתה מודעת לזה שהמגרשים צריכים שיפוץ והבטיחה לשפץ אותם, אבל המגרשים שופצו רק אחרי חמישה חודשים מיום התאונה הנ"ל". הנתבע 3 לא הגיש תצהיר במועדים שנקבעו להגשת תצהירים אך נעתרתי לבקשתו להעיד ללא תצהיר. הוא העיד (עמ' 15 ואילך) כי הוא עובד כ – 18 שנים עם ילדים כמדריך טניס, מוסמך על ידי מכון וינגייט משנת 1991, בעל תעודה בינלאומית, שחקן מקצועי לשעבר, משחק טניס כ – 30 שנים, אלוף ישראל לנוער לשעבר. לגבי נסיבות הארוע ציין כך: "העמדנו שני טורי ילדים ותרגלנו חבטה "וולי" (בק – הנד) שהיא חבטת יעף שרק מניחים מחבט לכוון הכדור, ללא פעילות רגליים או ריצה, כל ילד מקבל כדור, בנפרד, הוא הולך לסוף הטור, וכך זוג ילדים הבא נכנס. הפעילות נעשית באזור המגרש הקדמי לכוון הרשת, כך שיש מרחק בין הטורים וגם בין הרשת. מה שקרה, שני ילדים קבלו כדור, ירדן ברגע שקיבל כדור יצר תנועתיות קצת יותר ממה שצריך לעשות, ואז הוא החליק לכוון נוי על המשטח, ויש עדות על כך שהמשטח שופץ לאחר הארוע ב – 4 חודשים. המשטח היה מאד חלק. ירדן החליק לעבר נוי, הילדים אמרו שהוא קיבל מכה גם בבי"ס, לקחתי אותו, שטפתי לו את הפה, וגם ירדן קיבל מכה בראש. אחרי כן נוי יצא מהחוג כשהוא לא מדמם, ואף חבט אחרי זה עוד כמה כדורים...הטור של נוי, כשנוי ראשון ועוד לא קיבל כדור, מי שיצא לכדור לחבוט אותו זה ירדן, שמעד והגיע עד נוי. נוי לא יצא לכוון הכדור. בהסבר פשוט הראש של ירדן מלמטה נתן לנוי מכה לתוך השיניים ומתחתיו. ירדן הרבה יותר גבוה מנוי, הוא החליק ונתן לו מכה בשיניים. במקום להוציא מחבט הוא החליק עם הרגליים והגיע לנוי...בתרגיל הזה הילדים לא היו צריכים לרוץ, ירדן מעד והחליק...הראש של ירדן נכנס לפנים של נוי". המרחק בין שני הטורים בהם עמדו הילדים היה כשני מטרים. "הילד מכיר אותי ושיחק איתי לפני התאונה, כשנתיים, הם גם באו לשחק לבד, זה לא היה פעילות חדשה עבורם. הילד ידע בדיוק לאן לרוץ ואיפה לעמוד... במקרה שלנו לא הספקנו למסור לנוי, הוא קיבל את המכה. מסרתי רק לירדן...אני יכול לומר בוודאות שהפגיעה הייתה במקום שנוי עמד. נוי נפל באיזור שעמד בו כי ירדן הגיע אליו, ירדן ממש החליק אליו עם הרגל השניה גם. נוי לא הספיק לצאת לכדור". לגבי התרגיל הסביר כי תמיד הכדור נשלח לסירוגין, כל פעם לטור אחר, על מנת לא לצור אסימטריה בין הטורים. הוא הוסיף והסביר: "תמיד המאמן מוסר קודם לצד ימין ואחרי זה לשמאל. כך נהוג, כי מבחינתי אחרי שאני מוסר לשמאל אני רואה תנועתיות של שניהם". לגבי טיב המגרש, ציין: "למגרש היו בעיות של משטח שהיה ישן כבר, משחקים טניס במגרשים כאלה אבל יש סכנה כי אין חספוס". אין ברשותו כל ראיה על כך שהתריע בפני הנתבעת 1 או בפני מאן דהוא שהמגרש חלק: "להוכיח עכשיו אין לי מסמך". ניתן לראות, אם כן, כי גרסת הנתבע 3 בעדותו שונה מגרסתו בכתב ההגנה. בעוד שבכתב ההגנה ציין כי התובע החליק על המגרש, בעדותו ציין כי ירדן היה זה שהחליק ואילו התובע עמד במקומו.

התובע בסיכומיו טוען כי המדריך חבט את הכדור למרכז המגרש באופן שלא היה ברור לאיזו קבוצה הוא מיועד ולכן הן התובע והן ירדן רצו לעבר הכדור על מנת לחבוט בו. כתוצאה מכך התנגשו והתובע נפגע בפניו מראשו של ירדן וממחבט הטניס שלו. התובע טוען כי על מנת שירדן, אשר גבוה יותר מהתובע, יפגע עם ראשו בראשו ובפיו של התובע הוא היה צריך להוריד את ראשו ולהרימו בעצמה וגם התובע היה צריך להיות בתנועה ולא בעמידה ישרה. נטען כי אם היה התובע עומד במקומו ורק ירדן היה בתנועה לא הייתה אפשרות שראשו של ירדן יפגע בפניו ובפיו של התובע. התובע טוען כי חוג טניס אינו מאותם חוגים או פעילויות ספורטיביות עליהם ניתן לומר כי הנוטל בהם חלק לוקח בחשבון ו/או צריך לקחת בחשבון פגיעה או פציעה ואף אם כך, הצפיות הינה לפציעת רגל או יד כתוצאה מתנועת גוף לא נכונה, עיקום רגל וכד', ולא לפגיעה כמו בענייננו. נטען כי הסיכון שתלמיד אחד יפגע בתלמיד אחר בפניו או בראשו אינו סיכון סביר או צפוי במסגרת חוג טניס. נטען כי המדריך התרשל באופן מיקום התלמידים במגרש, במרחק של 2 מ' בלבד זה מזה. נטען כי המדריך התרשל בכך שמיקם את הקבוצות סמוכות זו לזו וחבט בכדור מבלי שהיה ברור למי מהתלמידים הוא מייעד את החבטה. נטען כי הנתבעת 1 אחראית לפעולות הנתבע 3.

הנתבעות 1-2 בסיכומיהן טוענות כי גרסת התובע בדבר התרחשות התאונה נותרה בגדר טענה משפטית בלבד ולא השתכללה לכדי ראיה. עדות אביו של התובע אינה קבילה. לא ברור מדוע לא הובא התובע עצמו לעדות. לא הובאו עדויות נוספות שהיה בכוחן לשפוך אור על המקרה ובכלל זה הנער ירדן ותלמידים נוספים בחוג. יש לקבוע כי אם היו מובאים לעדות הייתה עדותם משמשת כנגד גרסת התביעה. בכל מקרה, עדות יחידה של בעל דין או של הורו או של קטין מתחת לגיל 14 טעונה סיוע בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. לעצם גרסת התביעה, נטען כי דווקא במצב בו עמדו שני הנערים כמתואר על ידי התביעה, ראשיהם של השניים היו במצב המרוחק ביותר האפשרי ודווקא במצב זה ראשיהם מופנים זה כלפי זה והם יכולים לראות זה את זה. לעניין גרסת הנתבע 3 טוענות הנתבעות 1-2 כי אין לתת לאמירתו הסתמית לעניין אי תקינות המגרש משקל כלשהו. הנתבעות 1-2 טוענות כי טניס הוא משחק דינאמי אשר, בין היתר, מצריך מהשחקן מהירות, זריזות, ריצה וכוח מתפרץ רב, כאשר מהירות הכדור עולה לעיתים אף מעל 100 קמ"ש ולכן קיימת צפיות לפגיעת גוף זו או אחרת, כבכל ספורט דינאמי. עמידה של שני שחקנים בסמיכות זה לזה אינה חריגה והיא מוכרת גם בענף הטניס, שהרי משחק זוגות היא דרך רגילה לשחק המשחק בעולם כולו. הנתבע 3 היה בעל ניסיון רב בהדרכת ילדים, מקצוען, מדריך מורשה, בעל תעודה בינלאומית ואלוף ישראל לנוער לשעבר, כך שהנתבעת 1 בחרה איש מקצוע רציני, מוכר, בעל ניסיון ומוניטין לצורך הדרכת החוג. מדובר בתאונת ספורט ספונטאנית שאינה נושאת חבות בצדה.

הנתבע 3 טוען בסיכומיו כי סיבת התאונה היא המגרש הלקוי בו נעשה האימון. עוד טוען הנתבע 3 כי אימון טניס משלב אימון ריצה וחבטות וככל ספורט אחר יש בו סיכון לפציעות. נטען כי עדות האב היא עדות מפי השמועה שאינה קבילה. מכת בק - הנד נעשית במצב בו ראשי השחקנים רחוקים באופן מקסימלי זה מזה. שיטת האימון הייתה בטוחה, נכונה וסבירה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

עם סיום שמיעת הראיות ניתן לומר כי נסיבות התאונה, למעשה, לא הוכחו ולא הובררו. לתמיכה בגרסת התובע שנטענה בכתב התביעה בדבר אופן התרחשות התאונה לא הובאה כל ראיה קבילה. לא ברור מדוע התובע לא הובא להעיד ומדוע לא הובאו גם תלמידים נוספים מהחוג על מנת להעיד על נסיבות הארוע. לא ברור מדוע העד היחיד מטעם התביעה הוא עד שלא יכול היה להעיד על נסיבות הארוע מידיעתו האישית ועדותו נותרה עדות מפי השמועה בלבד, שאינה קבילה. מקובל עלי כי לעיתים עדיף להימנע, ככל הניתן, מעדות קטינים בבית המשפט, כאשר לעדות קטין מתחת לגיל 14, כעדות יחידה, אף נדרש סיוע, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות. עם זאת, בהעדר עדויות או ראיות אחרות, לא היה בענייננו מנוס מכך, במיוחד כאשר נסיבות האירוע הוכחשו על ידי כל הנתבעים עוד במסגרת כתבי ההגנה. העד היחיד שהעיד לגבי נסיבות הארוע הוא הנתבע 3. הנתבע 3 טען תחילה בכתב ההגנה מטעמו כי התובע החליק, בעדותו העיד כי דווקא ירדן החליק לכוונו של התובע בעת בצוע תרגיל שלא הייתה אמורה להיות בו תנועתיות. הנתבע 3 טען עוד כי סיבת ההחלקה הייתה היות המגרש חלק וטעון שיפוץ. איני מקבלת את טענת הנתבע 3 בדבר סיבת ההחלקה. הטענה בדבר אי תקינות כלשהי של המגרש כלל לא נטענה על ידי התובע עצמו שטען כי סיבת התאונה הייתה שונה לחלוטין ואיני נותנת בה אמון. יצוין עוד כי הנתבע 3 לא הציג כל ראיה כתמיכה לטענתו בדבר אי תקינות המגרש. הוא טען כי פנה פעמים רבות לנתבעת 1 בבקשה לשפץ המגרש אך לא הציג כל מסמך בעניין זה. אם המגרש היה בלתי בטיחותי, לא ברור מדוע הנתבע 1, בעל ניסיון רב בהדרכה, המשיך לאמן באותו המגרש ולא הודיע על הפסקת האימונים. לטענתו זו של הנתבע 3, הנטענת במסגרת עדות יחידה של בעל דין, אין כל סיוע, כאשר אף התובע עצמו לא טען טענה זו, ואני דוחה אותה.

הנתבע 3 מאשר את העובדה שהתובע וירדן התנגשו זה בזה במהלך בצוע תרגיל בעת האימון. מעבר לכך, לא הוכחה, ברמת ההוכחה הנדרשת, כל עובדה נוספת אשר יכולה ללמד על נסיבות ההתנגשות. איני יכולה לקבוע כי המסקנה המסתברת וההגיונית יותר היא כי ההתנגשות ארעה במהלך ריצה של שני התלמידים יחדיו לעבר כדור שנזרק למרכז המגרש, מבלי שידעו למי כוון, או עקב החלקה של מי מהם, או עקב כל סיבה אחרת. מעצם העובדה שהתרחשה התנגשות לא ניתן לדעת כיצד ארעה, אם כי, כמובן, ההנחה היא שארעה כאשר לפחות אחד מהתלמידים היה בתנועה לעבר השני, שהרי אם היו שניהם עומדים במקומם לא היו מתנגשים.

השאלה הנשאלת היא האם בנסיבות אלו יש לקבוע כי הנתבעים חבים ברשלנות בנזקי התובע. אין חולק כי הנתבעים, כמי שמפעיל חוג ספורט ומי שמדריך בחוג, חבים חובת זהירות מושגית כלפי התובע, כתלמיד בחוג. עם זאת, חובתם הקונקרטית של הנתבעים אינה למנוע כל סיכון וסיכון אלא רק סיכונים שאינם צפויים ואינם טבעיים לאופי הפעילות בחוג. אין בעצם העובדה שהתובע נפגע בעת הפעילות בחוג מהתנגשות עם תלמיד אחר, עם כל הצער שבכך, כדי להטיל אחריות על הנתבעים. כל פעילות ספורט דינאמית בה משתתפים מספר מתאמנים בעת ובעונה אחת, הכרוכה גם בריצה לעבר כדור ובחבטת כדור, טומנת בחובה סיכון של התנגשות שחקנים זה בזה ופגיעת גוף עקב כך. אימון טניס גם הוא בכלל זה, שהרי מדובר באימון בקבוצה, במסגרתו המתאמנים, אשר לעיתים מצויים בקרבה זה לזה, חובטים לעבר כדור, לעיתים רצים במהירות רבה לעבר הכדור על מנת להספיק לחבוט בו, לעיתים עשויים גם לאבד שווי משקל ולהחליק ולעיתים עשויים להתנגש זה בזה. מדובר בסיכון טבעי ורגיל הכרוך באופי הפעילות. אין מדובר בפעילות סטרילית ומבוקרת, בה ניתן לשלוט שליטה מלאה על כל פעולה ופעולה של כל תלמיד ותלמיד, אלא באימון ספורט דינאמי הטומן בחובו סיכונים. איני יכולה להגיע למסקנה כי התובע נחשף בענייננו לסיכון לא סביר, שאינו נובע באופן טבעי מהמהלך הרגיל של האימון. מדובר בהתנגשות פתאומית של שני תלמידים, ארוע ספונטאני ולא צפוי. לא הוכח דבר מעבר לכך ולא ניתן לקבוע שמוטלת הייתה חובת זהירות קונקרטית על הנתבעים למנוע סיכון זה וראה למשל: ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, פ"ד לה(2) 764; ע"א 8593/05 בית עדה עידן נ' עיריית קריית אונו, 20.1.08.

למעלה מהצורך אוסיף ואציין כי גם אם גרסתו העובדתית של התובע הייתה מוכחת ומתקבלת, הרי שאיני סבורה כי מסקנתי הייתה משתנה. התובע טוען כי הנתבע 3 התרשל בשיטת האימון: אסור היה לו להציב את שני טורי התלמידים בקרבה של שני מטרים ואסור היה לו לחבוט למרכז המגרש כיון שהתלמידים לא ידעו למי מכוון הכדור בכל פעם. מדובר בטענה שעניינה שיטת אימון לקויה. זוהי טענה שבמומחיות מקצועית אשר צריכה להיות מלווה בחוות דעת מקצועית ובעדות של מומחה. בהעדר חוות דעת כזו, לא ניתן להגיע למסקנה כי מדובר בשיטת אימון רשלנית וכי מדובר ברשלנות מקצועית. הנתבע 3, בעל ניסיון וידע בתחום הדרכת שיעורי הטניס, העיד כי חבט בכדור לסירוגין לכל טור כך שהתלמידים ידעו בכל פעם למי מכוון הכדור וכי מיקום הטורים והתלמידים היה נכון, מקובל וראוי. גם בכתב התביעה נרשם כי הכדור נחבט לסירוגין. עדות הנתבע 3 לעניין שיטת האימון נראית סבירה ומתיישבת עם ההיגיון. בנסיבות אלו, כאמור, ובהעדר חוות דעת נוגדת, לא ניתן היה להגיע למסקנה בדבר רשלנות מקצועית של הנתבע 3 במהלך ניהול האימון.

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. הדיון בנושא הנזק מתיתר. נוכח היות התובע קטין אשר נגרמה לו פגיעת גוף בארוע, החיוב בהוצאות יהא בסכום מתון. התובע ישא בהוצאות הנתבעים 1-2, אשר גם הגישו חוות דעת רפואית מטעמם והתייצבו לכל הדיונים בתיק, בסכום כולל של 3000₪. הנתבע 3 לא התייצב לכל הדיונים בתיק, לא הגיש חוות דעת מטעמו ולא הגיש תצהירים מטעמו. בנסיבות אלו, התובע ישא בהוצאות הנתבע 3 בסכום כולל של 1500 ₪.

משנדחית התביעה העיקרית, נדחית גם ההודעה לצד שלישי שהגישו הנתבעות 1-2 כנגד הנתבע 3, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט טבת תש"ע, 05 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: