נוואל אלעלמי ואח' נ' הישאם אברהים אלחלאק ואח'

פסק דין

מבוא

לפניי תביעה לפינוי הנתבעים מנכס הנמצא בעיר העתיקה שבירושלים (להלן: "הנכס").

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

התובעות הן אחיות ויורשות חלק מעיזבונה של מונירה עבד אלגני אמין אל עלמי (להלן: "המנוחה").

ביום 11.4.99, תבעו התובעות את הנתבעים לתשלום דמי שכירות עבור שימוש בנכס. התביעה נמחקה מחמת חוסר מעש, ואין מחלוקת, כי עד למועד הגשת התביעה הנוכחית לא הוגשה כל תביעה נוספת.

בהחלטתי מיום 8/2/07 קבעתי כי התובעות הן חלק מבעלי הזכויות בנכס מכוח צו הירושה שניתן ע"י בית הדין השרעי בתיק 2466/2006 (להלן: "צו הירושה").

הנכס כולל חנות ודירת מגורים. החנות מוחזקת על ידי הנתבע 1 ודירת מגורים מוחזקת ע"י נתבע מס' 2 (להלן: (להלן: "החנות" או "הדירה").

להוכחת הטענה כי הנכס היה בבעלות המנוחה צרפו התובעות נסח רישום של לשכת רישום המקרקעין בירושלים שהונפק בתאריך 31.8.05 הנושא את הכותרת "העתק רישום מפנקס השטרות ספר: 1015 דף: 388" (להלן: "נסח הרישום"). בנסח הרישום מופיעה המנוחה כבעלים של 126 חלקים מתוך 288 ו- 63 חלקים מתוך 288. 27 מתוך 288 רשומים ע"ש אחר ו -1/4 הבעלים לא ידועים.

טענות התובעות

בהתאם לצו הירושה הן יורשות מחצית מעזבון המנוחה הכולל את הנכס ואת המחצית השנייה ירש אחיהן המנוח אמין אלעלמי. המנוח הותיר אחריו את שלושת ילדיו ואת אשתו מרווה ג'ומעה האשם אלעלמי (להלן: "מרווה").

יש לדחות את טענת הנתבעים כי שכרו את הנכס ממרווה בשכירות מוגנת ובתשלום דמי מפתח. זאת כיוון שהן לא הסכימו להעביר כל זכות בנכס לנתבעים.

הנתבעים מחזיקים בנכס שלא כדין ועל דעת עצמם למרות ידיעתם שמרווה פעלה בניגוד לרצון התובעות.

טענות הנתבעים

יש לדחות את התביעה בנימוק שלתובעות אין כל זכות בנכס.

הם שכרו את הנכס מבעליו החוקי – מרווה.

נסח הרישום אינו מהווה ראיה חותכת לבעלות התובעות או המנוחה בנכס אלא ראיה לכאורה.

בעקבות יציאתו של דייר מוגן קודם וכנגד תשלום דמי מפתח ולאחר שבעל הנכס קיבל את חלקו בדמי המפתח, הם נכנסו לנכס. בקיצור הם פעלו בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר.

לחילופין, גם בהנחה שלתובעות יש זכות בעלות הרי לפי הודאתן הן הבעלים של 50% של הנכס בלבד ולכן אין להן זכות לבקש את פינוי הנכס.

הראיות