נוג'ידאת נ' נוג'ידאת ואח'

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בר"ע, בה התבקש בית המשפט להורות על הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין שניתן ביום 10/10/12 בבית המשפט לתביעות קטנות בנצרת על ידי כב' השופט יוסף סוהיל, בתיק ת"ק 4020-10-11 (להלן: "פסק הדין").

נימוקי הבקשה:

המבקש טען כי העתק מפסק הדין התקבל בידיו רק במהלך חודש דצמבר 2012 וכי הוא לא ישב בחיבוק ידיים, אלא הגיש ביום 23/12/12 לבית המשפט לתביעות קטנות בנצרת בקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן ביום 10/10/12, אך, למצער, בקשתו נדחתה. לטענתו, ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין ניתנה רק ביום 14/01/13 ואם תינתן לו הזדמנות להראות את טענותיו, יש סיכוי גדול שהתביעה נגדו תידחה.

טענות המשיב:

המשיב טען כי יש לדחות את הבקשה, מאחר שבמסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות, בחן בית המשפט מחדש את סיכויי ההגנה וכן בחן את התביעה מחדש ובסופו של יום דחה את הבקשה. לטענתו, הבקשה הוגשה לאחר שעבר זמן ניכר מיום מתן פסק הדין ולאחר שהנתבע ידע על פתיחת תיק הוצל"פ בעניין פסק הדין ביום 09/01/13. לפיכך, יש לדחות את הבקשה, ובמידה ובית המשפט ייעתר לבקשה, יש להורות למבקש להפקיד סכום כספי להבטחת הוצאותיו ותשלום חובו.

דיון:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות, ממכלול הנימוקים אשר יפורטו להלן.

בהתאם לתקנה 528 לתקסד"א, לבית המשפט נתונה סמכות להאריך מועד להגשת ערעור בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו".

נקודת המוצא היא כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשתו של הליך. הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על ההחלטה שניתנה בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית.

קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, על פי מכלול של שיקולים ובהם ניתן למנות את השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסיבה בגינה חל עיכוב בהגשת ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד. אשר למבחן האחרון נקבע כי ככל שסיכויי ההליך לגופו הם חלשים, כך נחלשת ההצדקה ליתן ארכה להגשת הערעור, הן מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד והן מבחינת האינטרס של הציבור בכללותו. (ר' בש"א 2539/09 אוחיון נ' חממי, נבו (2009)).

ככלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש הארכה, ואילו כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (ר' בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ (3) 209))."

במקרה שבפניי, לא הצביע המבקש על כל טעם, לא כל שכן "טעם מיוחד", כהגדרתו בפסיקה, להצדקת האיחור בהגשת הבקשה שבנדון.

המבקש טען כי קיבל לידיו את פסק הדין במהלך חודש דצמבר 2012. אולם, המועד בו קיבל לידיו את פסק הדין לא הוכח בפניי. המבקש, אמנם, הגיש לבית משפט קמא בסוף חודש דצמבר, בקשה לביטול פסק הדין, אך אין בכך כדי להעיד כי קיבל את פסק הדין בסמוך למועד הגשתה. על כן, לא שוכנעתי כי אינטרס המשיב לסופיות ההליכים לא נפגע.

כמו כן, לא ניתן לבחון בענייננו את סיכויי הערעור, המהווים טעם חשוב במסגרת השיקולים הנשקלים טרם ההכרעה בבקשת הארכה. המבקש לא צירף לבקשה שבפניי את הודעת הערעור שברצונו להגיש ואף בקשתו לביטול פסק הדין שהגיש לבית משפט קמא הינה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, אשר נימוקיה העיקריים נסמכים על כך שפסק הדין ניתן בהיעדרו של המבקש, זאת למרות שפסק הדין ניתן בעקבות דיון שהתקיים במעמד הצדדים ולאחר שניתן למבקש יומו בבית המשפט, ומטעם זה אף נדחתה בקשתו.

לאור האמור, לא שוכנעתי, איפוא, כי קיימים "טעמים מיוחדים" בבקשה זו, אשר בגללם יהיה מן הדין להאריך את המועד. אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית.

המבקש ישלם למשיב את הוצאות ההליך בסך של 1,000 ₪.

ניתנה היום, א ניסן תשע"ג, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.