נהיגה במהירות לכיוון אנשים בעקבות ויכוח - מעשה מכוון שאינו מהווה תאונת דרכים

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        המשיב 1 - הוא וחבר שהיה עמו - הגיעו ביום 14.7.1996 לכפר עילבון, כאשר המשיב 1 נוהג ברכב. בין השניים לבין אנשי הכפר התפתח עימות מילולי, זאת משום שהראשונים שתו משקאות משכרים בתחומי הכפר. בשלב מסוים עזבו השניים בנסיעה את המקום, אך בטרם יצאו את שערי הכפר שבו לפתע על עקבותיהם, נסעו בחזרה לעבר בני הכפר ופגעו במשיבים 2 ו- 3. בית משפט השלום פסק כי המקרה אינו בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). כך, משום שקיבל את טענת המבקשת - החברה שביטחה את הרכב - כי האירוע הינו תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון", כלשון החזקה הממעטת המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי סבר אחרת. לשיטתו, בנסיבות העניין, אף אם התרחיש של "תאונה מכוונת" הוא אפשרי, הרי שקיימים תרחישים אחרים שהסתברותם אינה נופלת ממנו, ומאחר שהמבקשת היא שנושאת בנטל השכנוע לעניין זה, והנטל לא הורם - קמה תחולה לחוק הפיצויים. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו.

           לאחר שעיינו בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות ובחנו את טענות הצדדים, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. החלטנו גם לקבל את הערעור.

2.        סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע "תאונת דרכים" - מהי. בסיפא נקבע, כי "... לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". חזקה ממעטת זו באה להחריג את ה"תאונה המכוונת" מן ההגדרה של "תאונת דרכים". תכליתה של החזקה הממעטת היא "לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" (ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938 (2001)).

           הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת מוטל על הטוען לתחולתה. רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אולם כפי שכבר נפסק, ביישומו של רף-הוכחה זה יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי, תק-על 2002(3) 2877 (2002)). בית המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, בטרם יקבע כי ב"תאונה מכוונת" עסקינן. אולם אם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו, הוא לא יירתע מלקבוע שהתאונה באה בגדר החזקה הממעטת. עמדתנו היא, כי במקרה זה אין מנוס מן המסקנה שאמנם התאונה נגרמה בכוונת-מכוון והמכוון הוא המשיב 1.

3.        נשוב לעובדות המקרה, והפעם ביתר פירוט. יודגש, כי הממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, בהתבסס על מכלול הראיות ובכלל זה העדויות מפי אנשים שהיו מעורבים באירוע, שימשו גם את בית המשפט המחוזי, ועליהם נסמוך גם אנחנו. ובכן, המשיב 1 ורעהו הגיעו לכפר ברכב, בעודם שותים משקאות משכרים. הדבר לא נשא חן בעיני בני הכפר, ואלה התקהלו סביב הרכב ודרשו מיושביו לעזוב את המקום. הויכוח היה "מר וחריף". הוא נגרר לאיומים וחרפות. לבסוף נסעו המשיב 1 וחברו לכיוון היציאה מן הכפר - בירידה - אך אז "פנה הנתבע 1 [המשיב 1] בפניית פרסה לכיוון המתקהלים ונסע בעליה במהירות גדולה לכיוונם, בחריקת צמיגים ובלא לעצור את הרכב". יודגש, כי בוחן התנועה לא הבחין בסימני בלימה על הכביש. בנסיבות אלה, אינני סבור כי היה מקום להתערב במסקנתו של בית משלום, לפיה "כל אלה מקימים חזקה עובדתית על פי נסיון החיים, כי מדובר במעשה מכוון של נתבע 1, לפגוע במתקהלים עקב הסכסוך שפרץ קודם לכן בינו לבינם... האפשרות שנתבע 1 נסע במעלה הכביש לעבר המתקהלים למטרת תעבורה, אינה סבירה כלל עפ"י הראיות, והסתברותה במאזן ההסתברויות נמוכה ביותר".

           בית המשפט המחוזי הגיע, כאמור, למסקנה אחרת, זאת על-יסוד שני ממצאים שלובים: ראשית, ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו של המשיב 1 - פי שלושה מן המותר לפי החוק (המשיב 1 הורשע בפלילים בגין נהיגתו תחת השפעת אלכוהול); שנית, נסיעת הרכב בחריקת בלמים וב"זיג-זג" - "ללא שליטה" כפי שתיאר זאת אחד העדים. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי הפגיעות שהוסבו למשיבים 2 ו- 3 אינן חמורות וגם בכך, לכאורה, יש כדי לגרוע מגרסת המעשה המכוון. בית המשפט המחוזי סבר אפוא כי מצבור הנתונים האלה מעיד על האפשרות שלא היתה כאן "נהיגה מכוונת, נשלטת ונחושה אלא [ב]נהיגה בשכרות" וכי "ניתן לראות בנהיגתו חזרה לעבר מרכז הכפר ובאופן נהיגתו הרועשת (חראקות) ומושכת תשומת הלב (נסיעת הזיג זג), כמעין הפגנת כוח בפני המתקהלים המביעה התרסה כלפיהם כי אינו חושש מפניהם". גם הרצון להפחיד את המתקהלים עשוי להסביר את אופן נהיגתו של המשיב 1 - כך פסק-בית המשפט המחוזי.

4.        אכן, במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהמשיב 1 לא ביקש לפגוע במתקהלים אלא רק להקניט או להפחיד אותם. למוחו (הלום האלכוהול) לא נוכל לחדור. אך זוהי נראית אפשרות רחוקה ובלתי-משכנעת. היא גם לא נתמכה בעדות מהימנה מפיו של המשיב 1 עצמו. התרחיש העובדתי שתואר, לאמור: נסיעה איטית לכיוון פאתי הכפר ואז, פנייה של מאה-ושמונים מעלות ונסיעה חסרת מעצורים לעבר המתקהלים, כאשר ברקע האיומים והגידופים שהשמיעו הצדדים זה כלפי זה - זועק כוונה. התרסה והפגנת כוח אינם מתיישבים עם נסיעה פרועה לתוך קבוצת מתקהלים ללא כל סימני בלימה. שאלה אחרת היא מה נפקות יש לעובדה שבדמו של המשיב 1 זרם השכר. ובכן, ברי כי אין בעצם העובדה שאדם מצוי תחת השפעת אלכוהול כדי לשלול, מניה וביה, את היותה של תאונה - מכוונת. נהג העושה שימוש ברכב בכוונה לפגוע באחר אינו משתמש ברכב לצרכים תחבורתיים - בין אם פיקח הוא ובין אם מצוי בגילופין. כמובן, האלכוהול עלול להשפיע לרעה על השליטה ברכב ועל ועל היכולת לקבל החלטות שקולות, אולם אין בכך, בהכרח, כדי לעלות כדי חוסר מסוגלות לגבש יסוד נפשי של כוונה לפגוע באחר. מקום בו, כמו בענייננו, לא נטען כי הרכב נוצל כאמור באחת החזקות המרבות - מוציא העדרה של המטרה התחבורתית, ממילא את האירוע מכלל תחולת החוק.

5.        בית משפט השלום סבר כי תיתכנה נסיבות שבהן שכרותו של הנהג תהא כה חמורה עד שאי-אפשר יהיה לדבר על גיבוש כוונה מצדו. בית המשפט הפנה בהקשר זה להוראת סעיף 34ט לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המגדירה שכרות כמצב שבו השפעת החומר האלכוהולי מביאה לכך שהאדם הינו "חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להמנע מעשיית המעשה". ניתוח זה מקובל עלי בעיקרון, אף כי עשויות להתעורר בהקשר זה שאלות שאינן צריכות הכרעה היום (לניתוח סעיף 34ט לחוק העונשין ולהשפעתו האפשרית של מצב שכרות על יישומן של חזקות ראייתיות בדבר מודעות או כוונה, ראו לאחרונה ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 1655 (2006)). החשוב לענייננו הוא שאין להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, לפיה לא הוכח, במקרה זה, כי רמת שכרותו של המשיב 1 עלתה כדי היעדר כוונה לגרום לתוצאות הטבעיות של מעשיו. שכרות אכן היתה כאן; הורדת "רמת המחסומים" - כלשונו של בית משפט השלום - גם כן היתה ככל הנראה; המשיב 1 נסע ב"זיז-זג" - אפשר היה זה ביטוי נוסף לשכרותו. אך כל אלה לא די בהם כדי לשלול הבנה וכוונה. אדרבא, מכלול הנסיבות תומך במסקנה כי עסקינן בנהג שביקש לבוא חשבון עם בני הכפר שביקשו לסלקו, על רקע שתיית אלכוהול, וזאת הוא עשה באמצעות הרכב. זהו ההסבר הסביר, ההגיוני והמתבקש לממצאים כפי שנקבעו, והסבר זה מוציא את האירוע מכלל "תאונת דרכים". העובדה שהמשיב 1, כנראה, ביקש לפגוע במתקהלים באופן כללי ולאו דווקא במשיבים 2 ו- 3 בנבדל מהאחרים, אין בה כדי לשלול את תחולת החזקה הממעטת. אף בעניין זה מקובלים עלי דבריו של בית משפט השלום, וראו גם דברי השופט אור בעניין לזר הנ"ל.

           התוצאה היא שהערעור מתקבל. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי יתבטל ופסק-דינו של בית משפט השלום ישוב על כנו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

                                                                                      המשנה לנשיאה

השופט א' גרוניס:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט ד' חשין:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

         הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

         ניתן היום, ט"ז בניסן התשס"ז (4.4.07).