נהג אשר לא חידש רישיון במשך כעשרים שנה אינו זכאי לפיצוי מכוח חוק הפיצויים

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        בתאונת דרכים שארעה בתאריך 15.11.1999 נפגעו ארבעת המבקשים - האב, שנהג ברכב (המבקש 1, להלן: המבקש), ושלושת ילדיו (המבקשים 4-2). בעת התאונה לא החזיק המבקש ברישיון נהיגה ישראלי תקף. אמנם, היה בידיו רישיון נהיגה ישראלי בין השנים 1976-1980, אולם תוקף הרישיון פג בשנת 1980, ומאז ועד ליום התאונה - קרוב לעשרים שנים - לא חודש. מסתבר, כי בשנת 1980 עבר המבקש, יחד עם משפחתו, לארצות-הברית, שם הם חיו במשך כחמש-עשרה שנים. בשנת 1994 חזרו ארצה, וישראל שבה להיות מקום מושבם (אם כי המבקש נסע לחו"ל לתקופות קצרות, לסירוגין). על אף זאת, רישיון הנהיגה הישראלי - לא חודש. כך ארע, שכעבור חמש שנים לערך, בעת התאונה, החזיק המבקש רק ברישיון נהיגה זר, שאין בו כדי להתיר נהיגה בישראל. לאחר קרות התאונה, חידש המבקש את רישיונו.

           האם, בנסיבות אלה, קמה למבקשים זכאות לפיצויים? בית משפט השלום השיב לשאלה זו בחיוב. בית המשפט המחוזי סבר אחרת, וקיבל את ערעורה של חברת הביטוח (המשיבה בפנינו). מכאן בקשת רשות הערעור, שהחלטתנו לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

2.        פסקי-הדין של הערכאות הקודמות נסבים בעיקר על פרשנותו של סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). וכך קובע הסעיף:

7. הגבלת זכאותם של נפגעים

נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

...

(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה;

           בית משפט השלום מצא שבענייננו היעדר רישיון הנהיגה אינו אלא פגם טכני הבא בגדר הסיפא שעניינה "רשיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה". בית המשפט המחוזי, לעומת זאת, קבע כי "הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח". הסיפא, כך אליבא דבית המשפט המחוזי, נועדה למנוע את שלילת הזכאות ממי שנעדר רישיון מטעמים "פיסקאליים". אולם, עם חלוף הזמן שוב אין המניעה פיסקאלית גרידא, ועל-פי תקנות התעבורה (תקנה 172א), לאחר תקופה של שנה שבה רישיון אינו בתוקף, חידושו מחייב עמידה בבחינות ובבדיקות, אלא אם ניתן פטור מכך על-ידי רשות הרישוי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי חרף העובדה שבמקרה זה חודש רישיונו של המבקש, לאחר התאונה, בלא צורך בקיום "מבחן שליטה", הרי ש"שיקול הדעת המאוחר שהופעל [על-ידי רשות הרישוי] הוא שאפשר את קבלת רשיון הנהיגה ובתשלום האגרות בלבד לא היה די". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הזכאות נשללת במקרה זה גם לפי פוליסת הביטוח, אם כי טענה זו - כך ציין - לא הועלתה כראוי לפני הערכאה הראשונה, ולפיכך גם לא נדונה על-ידה.

           כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מופנה הערעור שבפנינו, שתוקן כך שנכללת בו התייחסות גם לפסק-דינו של בית משפט זה בדנ"א 10017/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים  נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639. לאחר שבחנו את טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

3.        הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים עמדה לא אחת לדיון בפני הערכאות השונות לרבות בית משפט זה. הקושי נובע לא מלשונה של ההוראה - זו פשוטה וברורה - אלא מהשיקולים המתנגשים בגדרה וממלאים אותה בתוכן. הסנקציה הקבועה בסעיף - שלילת פיצויים לפי החוק - חריפה היא ובעלת סממנים עונשיים, ולכן מתעוררת מפעם לפעם השאלה "היכן להציב את נקודת האיזון בין התכלית הסוציאלית המונחת ביסודו של החוק לתכליתו ההרתעתית והעונשית כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 7(3) לחוק" (דנ"א 10017/02 הנ"ל). הנה-כי-כן, הפסיקה עסקה בתכליותיה של הוראת סעיף 7(3) ובפרשנותה לא אחת, ובענייננו אין צורך לחזור על התורה כולה אלא להתמקד ביישום בנסיבות העניין.

4.        על משמעותו של הסייג לשלילת הזכאות לפיצויים, שענייננו פקיעת רישיון מחמת אי-תשלום אגרה, עמד השופט אור בע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' נאוה יחיאל, פ"ד נג(2) 193:

המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רשיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום אגרה. מאחורי סייג זה, ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקלי-פורמלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, על כן אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים.

           מקובלת עלי העמדה שהביע בית המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא הערעור, לפיה "הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח". לדעתי, חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף. אכן, אינני סבור שניתן לראות ברישיון שלא חודש משך קרוב לעשרים שנה כ"רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". אינני מוצא כי ניתן לראות באי-קיום רישיון נהיגה במקרה כזה כעניין טכני ותו לא. יותר קרוב הדבר, בעיני, לאי-קיום רישיון נהיגה מדעיקרא. תקנה 172א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 משקפת עמדה זו, בקבעה כי "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן". לאמור, הסעיף מניח כי בחלוף תקופה מסוימת, חידוש רישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה, והנחה זו הגיונה בצדה. רישיון נהיגה ניתן על בסיס נתונים מסוימים ואלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. נתונים אלה עשויים להתייחס לעצם כשירותו לנהוג של מבקש הרישיון. רוצה לומר: בחלוף תקופה מסוימת שבה לא החזיק אדם ברישיון, הוא נתפס כמי שמרחף סימן שאלה על עצם כשרותו לנהוג ומיומנותו. הרישיון "ההיסטורי" מאבד מכוחו כסימן להתאמה לנהיגה. לכן, חידוש הרישיון אינו כרוך אך ורק בתשלום אגרה אלא מחייב עמידה במבחנים ובבדיקות, או לחלופין, קבלת פטור לפי שיקול דעתה של רשות הרישוי הבוחנת את ענייננו (להקלות שעשויות להינתן לבעל רישיון נהיגה זר - על-פי תנאים שונים ולפי שיקול-דעתה של רשות הרישוי - ראו תקנה 216 לתקנות התעבורה).

           דעתי היא, אפוא, כי אי-חידוש רישיון במשך שנים רבות מקרב עצמו לאי-קיום רישיון מלכתחילה, ולעניין אחרון זה נאמר: "אין חולק כי סעיף 7(3) לחוק חל על נהג שנפגע בתאונת דרכים כאשר אין בידו רשיון נהיגה והוא מעולם לא החזיק רשיון כזה" (דנ"א 10017/02).

5.        אמת: התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים אינה עולה בקנה אחד עם יד קלה על ההדק בכל הנוגע לשלילת הזכות לפיצויים. הנטייה של בית משפט זה היא לפרש את סעיף 7(3) כך שיחול על מקרים שבהם היעדר הרישיון נובע מעניין מהותי, בעוד שהיעדר רישיון מטעמים טכניים לא יאיין את הזכאות לפיצויים (ראו ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' יחיאל, פ"ד נג(2) 193). אלא שכאמור, לא ניתן להכשיר באמצעות הסיפא של סעיף 7(3) השתמטות ארוכת-טווח מחידוש רישיון העולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל. טלו את המקרה הבא: ראובן מוציא רישיון נהיגה אך אינו טורח לחדשו עם פקיעתו - אולי מתוך זלזול בחוק, אולי משום שמאס בנהיגה והחליט להסתפק בתחבורה הציבורית. חולפים 20 שנים. הרישיון דאז הוא נחלת העבר. אף-על-פי-כן, נוהג ראובן ברכב - כמובן בלא רישיון תקף - ומעורב בתאונת דרכים. ברי לדידי, כי מחדלו של ראובן אינו מתמצה באי-תשלום אגרה, וכי היעדר הרישיון איננו בשום אופן עניין טכני בלבד. במקרה כזה, שוב אין ביטחון בכל הנוגע לכושרו של ראובן לנהוג. ראובן אינו מוחזק עוד כבעל מיומנות מספקת לאחוז בהגה. לא בכדי, אם יבקש עתה לחדש את רישיונו, יהא עליו לעמוד בבחינות ובבדיקות כאילו זו בקשתו הראשונה לרישיון (אלא אם תמצא לנכון רשות הרישוי, על יסוד בדיקה פרטנית, לפטור אותו מכך). בכך נבדל ענייננו מהפרשה שנדונה בעניין צור-שמיר הנ"ל. שם, לא חודש רשיונו של הנפגע בשל אי-תשלום קנסות. בית המשפט העליון פסק שאין לשלול במצב כזה את הזכאות לפיצויים לפי סעיף 7(3) לחוק, שכן "אין חולק, כי בעת התאונה, המשיב היה זכאי לחדש את רשיון הנהיגה שפקע, על ידי תשלום הקנס ומבלי שיחוייב על ידי רשות הרישוי לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר לצורך כך". בענייננו - מצב הדברים שונה כאמור.

           זאת ועוד, קיים אינטרס ממשי להרתיע את הנהגים מפני ניתוק מוחלט, בלתי-מוגבל בזמן, של הקשר עם הרשויות האחראיות על מתן ההיתרים לנהוג במדינת ישראל. אף זה אינו עניין טכני בלבד, אלא תנאי-בלעדיו-אין לקיום בקרה ופיקוח על כך שהנהגים בכבישי ישראל הינם כשירים ומיומנים ואינם מעמידים את סביבתם בפני סיכון חריג.

6.        בית המשפט המחוזי הבהיר - ודעתי בעניין זה כדעתו - כי העובדה שבדיעבד לא ראתה רשות הרישוי צורך לחייב את המבקש לעבור "מבחן שליטה" כתנאי לחידוש רישיונו, אינה מכשירה את הפגם שבאי-חידוש הרישיון, ולמעשה באי-קבלת רישיון, במשך שנים כה רבות (מה עוד שככל הנראה חויב המבקש לעבור בדיקת ראייה ובדיקה רפואית כתנאי לקבלת רישיון). גם העובדה שהחזיק ברישיון זר אינה מסייעת לו (וראו גם ע"א 5631/94 מוריאל לביא נ' "סהר" - חברה ישראלית לביטוח, פ"ד מט(5) 820). במועד התאונה, ושנים קודם לכן, נהג המבקש ללא רישיון נהיגה תקף - ולא מטעם פורמאלי. לפיכך, אין הוא בא בגדר הסיפא לסעיף 7(3) וזכאותו לפיצויים נשללת.

7.        לאור מסקנתנו-זו, איננו נזקקים לטענה כי הזכאות לפיצויים נשללת גם מכוח הוראות הפוליסה, שלפיה רשאי לנהוג ברכב רק מי שהינו בעל רישיון בר תוקף בישראל או שהיה בעל רישיון כזה בתאריך כלשהו במהלך שנים-עשר החודשים שקדמו לנהיגה ברכב (על היחס שבין הוראות חוק הפיצויים לבין הוראות הפוליסה ראו עניין צור-שמיר הנ"ל).