נהאר נ' מועצה מקומית ביר אל מכסור ואח'

החלטה

1. העתירה שלפני עניינה פסילת "הסכם הקפאה" אותו אשרה המשיבה מס' 1, המועצה המקומית דיר אל מכסור [להלן: "המועצה"], עוד ביום 3.5.09, ולקבוע כי במקומו יבוא "הסכם הקפאה" חדש, "ראוי אליו יגיעו הצדדים בעקבות משא ומתן בין כל הצדדים הנוגעים בדבר, תקין וכדין". כן מבוקש כי בית המשפט יחייב באופן אישי את המשיבים 2,4 ו- 5, באופן אישי, בסכומים חריגים שהוצאו מעבר לאמור ולמתחייב מהסכם ההקפאה. עוד מבקשת העתירה כי ינתן צו המורה למועצה לא לחרוג מתוכנית ההקפאה.

2. העותר הינו חבר המועצה, משיב 2 הינו ראש המועצה, ואילו משיבים 4 ו- 5 הינם גזבר המועצה וחשבה המלווה.

3. הנימוק העומד בבסיס העתירה הינו כי על הסכם ההקפאה חתום מי שהתיימר להיות ראש ועד עובדי המועצה, אולם בפועל הוא התפטר מתפקיד זה כבר מספר שנים קודם לכן. על כן, עובדי המועצה לא יוצגו בהליכי ההקפאה. על שום כך, פסול ההסכם מיסודו.

4. לחילופין, טוען העותר, כי תכנית ההקפאה לא קויימה ו"הסטיות ממנה רבות וקרדינליות" כלשונו. העותר צירף דו"חות כספים שנים, ומהם מבקש הוא כי בית המשפט יסיק בעצמו על החריגות.

5. לאחר שעיינתי בעתירה, הוריתי על מתן תגובה ראשונית מכוח תקנה 7[2] לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים [סדרי דין] התשס"א – 2000.

6. משנתקבלה התגובה האמורה, ומכוח סמכותי על פי תקנה 7[2] הנ"ל, אני מחליט להורות על דחיית העתירה על הסף.

7. העתירה מכוונת כנגד הסכם הקפאה, שאושר כ- שנה ומחצה לפני הגשת העתירה. הסכם זה אושר על ידי מועצת הרשות של המועצה, בה היה חבר אף העותר עצמו, כעולה מפרוטוקול ישיבת מליאת המועצה מספר 3/09, שצורפה על ידי העותר לעתירתו – ישיבה בה נכח אף העותר עצמו, אשר תמך בתכנית ההקפאה – תכנית אותה מבקש הוא עתה לפסול.

תכנית ההקפאה אף אושרה על ידי המנהל לתכנון תקצוב ופיתוח במשרד הפנים ביום 18.6.09, ובעקבותיה נחתם הסדר הקפאה ביום 5.8.09.

מאז אותו מועד, פעלה המועצה הלכה למעשה על פי הסכם זה.

8.לא הובאה בפני כל טענה כי העותר מחה על כך כי על ההסכם לא חתם נציגם המוסמך של עובדי המועצה, או כי הסכם זה אינו סביר. נהפוך הוא – העותר היה, כאמור, אחד מחברי המועצה, אשר תמך באישור הסכם ההקפאה – המכונה על ידו עתה כהסכם פסול.

9. על כן, צודקים המשיבים בטענם כי העתירה לוקה בשיהוי רב, מבלי שהעותר ניסה למצות את ההליכים קודם לכן, בכך שלא פנה לראש המועצה, או לחשב המלווה, ופרש בפניהם את טענותיו.

10. תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים [סדרי דין] התשס"א – 2000 קובעת:

"[א] עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

[ב] לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם"

ואילו תקנה מס' 4 קובעת:

"בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3[ב] או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3[ג]".

במקרה שלפנינו, לוקה, כאמור העתירה בשיהוי רב, ללא כל הסבר שהוא לשיהוי, שעה שהמועצה ועובדיה פעלו על פי הסכם זה משך תקופה זו, אף לא הובא הסבר במה הסכם זה אינו ראוי או אינו סביר. העותר עצמו היה אחד מאלה שאישרו את ההסכם בישיבת המועצה שנועדה לשם כך. מפרוטוקול הישיבה אף עולה מעורבותו בהליך האישור.

ברי, כי בית המשפט אינו אמור לערוך עבור בעלי הדין הסכם אחר, ובכך להמיר את שיקול דעתם בשיקול דעתו. העותר אף אינו מפרט אילו הוראות בהסכם אינן סבירות ובמה יש לשנותן.

11. הדרישות באשר לחיוב המשיבים בהשבת כספים אינן מפורטות. בעתירה לא פורטו כל נתונים במה חורגים המשיבים מן ההסכם והכיצד זה פעל העותר למניעת חריגה זו.