נהאד נ' סבאתיל

החלטה

בפני בקשת הנתבע מיום 12.9.11 לביטול פסק דין שניתן כנגדו על פי צד אחד ביום 26.10.09 (להלן: "הבקשה" ו"פסק הדין", לפי העניין). עסקינן בתביעה שהוגשה כנגדו בסדר דין מקוצר, לפינויו מחנות ששכר מאת התובע, כמו גם לתשלום דמי השכירות שבפיגור (שלא שולמו על פי הנטען לאור חילול השיקים שמסר הנתבע מחמת היעדר כיסוי מספיק), עד למועד הגשת התובענה, בסך נומינלי של 20,900 ₪ (להלן: "התביעה","הנכס" "סעד הפינוי" ו"הסעד הכספי", לפי העניין). במסגרת התביעה אף נתבע סך של של 500 דולר ארה"ב כפיצוי מוסכם עבור "כל יום איחור בהגשת התביעה..." (כך במקור), ובפסק הדין חוייב הנתבע בתשלום 500 דולר ארה"ב כפיצוי מוסכם עבור כל יום איחור בפינוי המושכר (פסקה 3 לפסק הדין). מעיון בתדפיס החוב שהוגש מלשכת ההוצאה לפועל כמו גם מהבהרת בא-כח התובע בסיכומיו עולה, כי בתיק ההוצאה לפועל מבוצע פסק הדין גם בגין רכיב הפיצוי המוסכם.

לטענת המבקש, לא קיבל הזמנה לדין, ונודע לו כשלושים יום בלבד לפני הגשת הבקשה על אודות פינוי הנכס. עוד טוען המבקש, כי דמי השכירות לשנת 2009 שולמו למשיב, וכי המשיך להחזיק בנכס בהסכמה, גם בשנת 2010, לאחר שחודש חוזה השכירות. לבקשתו צירף המבקש חשבונית מס על סך 23,200 ₪ שנועדה עבור תשלום דמי שכירות לשנת 2010 כמו גם העתק הסכם המתייחס, לטענתו, לשנת 2010 וכן מסמך הנחזה להיות קבלה בסך 26,640 ₪ בגין דמי שכירות לשנת 2009 (היא, לכאורה, תקופת החיוב על פי כתב התביעה).

המשיב מתנגד לבקשה. אליבא דהמשיב, שעה שלמבקש נמסרה האזהרה בתיק ההוצל"פ והוא אף אישר בחתימת ידו הודעת פינוי ראשונה שנמסרה לו בתיק ההוצאה לפועל הרלוונטי ביום 11.2.12, הרי שאין יסוד לטענתו לפיה לראשונה נודע לו על אודות ההליכים רק עת הומצאה לו הודעת פינוי נוספת, וממילא הבקשה הוגשה באיחור, מבלי שצורפה לה בקשה להארכת מועד (לעניין זה ראו גם העתק הודעת פינוי מיום 10.2.10, שצורפה לתגובת המשיב). המשיב אף טוען, כי הגנתו האפשרית של המבקש קלושה, שעה שגם לשיטתו, מהאסמכתאות שצירף עולה, כי שילם אך ורק מחצית מדמי השכירות לשנת 2010, וממילא לא שילם דבר עבור שנת 2011.

לתשובתו מיום 2.10.11 לא צירף המשיב כל ראיה לכאורה שיהא בכוחה לסתור, ולו לכאורה את טענת המשיב, לפיה לכל הפחות ידע המבקש על אודות פסק הדין נוכח המצאת הודעת הפינוי הראשונה לידיו, ואך ביכר להעלות תהיה באשר לשאלה מדוע לא בוצע הפינוי, אם אמנם הומצאה ההודעה הראשונה.

לבקשת התובע, שעתר לחקור את הנתבע על תצהירו, נקבע דיון במעמד הצדדים. בדיון (כמו גם מהבהרות התובע לאחר מכן) התברר כי הלכה למעשה הנכס פונה כך שביטולו של פסק הדין ככל שהוא נוגע לסעד הפינוי הפך תיאורטי, ועל פי עמדות הצדדים (המבקש- בדיון, והמשיב – בהודעותיו לאחר מכן, לרבות בהחלטתי מיום 15.12.11), נותרה לדיון השאלה האם יבוטל פסק הדין ככל שהוא נוגע לסעד הכספי.

בסיכומיהם חזרו, בעיקרם, הצדדים, על טענותיהם. המשיב אף הוסיף וטען, כי אין די בהכחשות הנתבע כדי לסתור את הראיות שהציג, לפיהן לכל הפחות ידע המבקש על אודות פסק הדין עוד ביום 11.2.10, עת הומצאה לו הודעת הפינוי הראשונה ונחתמה בחתימת ידו.

שמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם. שוכנעתי, כי אין לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין, ככל שהיא נוגעת לסעד הכספי, אלא בכפוף לתנאים שיפורטו להלן.

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (שתקנה 214 לתקנות אלה, העוסקת בביטול פסק דין שניתן בהליכים בסדר דין מקוצר, מפנה לה לעניין אופן ההידרשות לבקשה לביטול פסק דין) מבהירה כי לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לשאלת אופן ביטולו של פסק הדין, ובעניינו (שעה שעסקינן בתביעה בסדר דין מקוצר) אף מבהירה תקנה 208 לתקנות כי תובע זכאי לקבל לטובתו פסק דין חלקי בגין חלק הימנה שאינו שנוי במחלוקת. מכאן, גם אלמלא לא היו מבהירים לבסוף הצדדים, כי ביטולו של פסק הדין לעניין סעד הפינוי הפך תיאורטי גרידא, שעה שאין מחלוקת כי הנתבע פינה את הנכס ובכך הודה למעשה בחובתו לפנותו, לא הייתי מוצא מקום לבטל את פסק הדין בכל הקשור עם סעד הפינוי.

נותרה לדיון, אפוא, שאלת ביטולו של פסק הדין ככל שהוא נוגע לסעד הכספי.

תקנות 201 ו – 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, חולשות על מסגרת הדיון שלפנינו (להלן: "התקנות"). בהתאם, על בית המשפט לבחון שתי סיטואציות אפשריות לביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד. האחת – ביטולו מחובת הצדק, לדוגמה בגין פגם בהמצאה, או-אז אין על בית המשפט לבחון מבחנים אחרים לבד מן השאלה האם נפל פגם בפסק הדין שבכוחו להביא לביטולו, ובית המשפט אינו נדרש לשאלת סיכויי ההגנה במקרה שכזה (השוו, למשל: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי פ"ד ח, 395 ; ע"א 5000/92 בן-ציון נ' גורני פ"ד מח (1), 830 ; רע"א 8644/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000 (3) 2132) ; השניה – ביטול מחמת שיקול דעת בית המשפט, או אז על בית המשפט לבחון הן את המחדל שבאי הגשת כתב בי-דין, וחשוב מכך – סיכויי ההגנה של המבקש (לעניין זה השוו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי פ"ד ח, 395 ; ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ פ"ד מז(4) 133, 139 ; ע"א 5000/92 בן-ציון נ' גורני פ"ד מח (1), 830). באשר לביטולו של פסק דין מחמת שיקול דעתו של בית המשפט אף נפסק, כי ככל שהתשובה לשאלה אחת משכנעת יותר, אזי קטן המשקל שיש לשיקול השני (ראו עניין קלנר לעיל).

כמובן, כי אם מתברר, כי בקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור, אזי על המבקש לגלות טעם מיוחד לשם הארכת המועד אשר נקבע בתקנות 201 ו – 214 לתקנות (השוו: תקנה 528 לתקנות).

כידוע, הנטל להוכיח את חוקיות ההמצאה מוטל לפתח התובע (השוו: ע"א 203/84 שאול יעיש נ' מנשה הרון , פ"ד מ (1) 328,330). פסק הדין ניתן על יסוד אישור מסירה ותצהיר מוסר, מר יונס עבאסי, מיום 14.9.09, שלפיהם עולה כי כתב התביעה וההזמנה לדין הומצאו ביום 10.9.09 לידי הנתבע, אשר סרב לחתום על אישור המסירה (יוער, כי לא התבקשה חקירת המוסר על תצהירו). בנוסף, צירף התובע, כאמור, את הודעת הפינוי הראשונה, אשר נמסרה למבקש, כעולה מהבהרות התובע (שעליהן לא חלק הנתבע) על ידי פקידי לשכת ההוצאה לפועל בירושלים. חזקה, כי אדם הנמסרת לו הודעת פינוי בתיק הוצאה לפועל המתנהל כנגדו, ימהר ויברר, ככל שאמנם אינו יודע על אודות הליכים שהתנהלו בבית המשפט, מה העילה לפינוי הנטען. בנסיבות אלה, ובהתחשב בחזקת תקינות המעשה המינהלי באשר לנסיבות המצאת הודעת הפינוי הראשונה, לא שוכנעתי שדי בהכחשה לאקונית בתצהיר הנתבע או בחקירתו הנגדית בדיון על אודות מודעותו לפסק הדין שניתן נגדו, כדי להוביל למסקנה, לפיה התובע לא עמד בנטל להוכיח ולו את מודעותו של המבקש לפסק הדין נגדו (על פי האמור בהודעת הפינוי הראשונה), ולו מיום מסירת הודעת הפינוי הראשונה, 11.2.10. לו רצה המבקש, שנחשף לראיות העצמאיות שצירף התובע באשר להמצאת הודעת הפינוי הראשונה כבר עת הוגשה תגובת התובע (גם מבלי להידרש לטענת התובע לפיה החתימה על הודעה זו זהה לחתימת הנתבע על התצהיר שתמך בבקשה), להביא ראיות לסתור, דבר לא מנע הימנו לעשות כן עד המועד שנקבע בדיון. אף לא שוכנעתי שיש בתשובותיו הלאקוניות של הנתבע, כאמור, בחקיתו הנגדית, בהן אף ביכר להתחמק ממתן מענה לשאלות הקשורות עם מודעותו בפועל לפסק הדין שניתן כנגדו, בתואנה כי איננו זוכר האם הומצאה לו הודעת פינוי על ידי פקידי לשכת ההוצאה לפועל, כדי לסתור לכל הפחות את המסקנה העובדתית שלפיה נודע למבקש על אודות מתן פסק הדין לכל הפחות ביום 11.2.10 (לעניין זה ראו, למשל בעמ' 4 לפרוטוקול, בשורות 8 – 30).

יוצא, אפוא, כי המבקש ידע (לכל הפחות בכח), על אודות ההליכים נשוא פסק הדין, מאז חודש פברואר 2010. בנסיבות אלה, אין מקום להיעתר לבקשה לביטול פסק דין ככל שעסקינן בביטול מחובת הצדק.

באשר לביטול פסק הדין מחמת שיקול דעת בית המשפט. גם לו אניח, כי כשעסקינן בדיון בערכאה ראשונה יש מקום ליתן לזכות הגישה לערכאות של הנתבע, כמו גם לטענותיו לגופן (בדגש על הטענה לפיה הלכה למעשה הגיע להסכמות עם המשיב בדבר המשך שכירת הנכס) משקל, כשבבחינתו של טעם מיוחד להארכת מועד כמו גם בבחינת נסיבות המחדל בהגשת ההגנה עסקינן, עדיין עלינו להביא בחשבון את משך הזמן שחלף בענייננו (כשנה ומחצה מאז הוגשה הודעת הפינוי הראשונה ועד אשר הוגשה הבקשה).

נכון אני להניח, כי כלל מחדלי המבקש נובעים מרשלנות של המבקש (במיוחד בנסיבות בהן, ככל הנראה בידיעת התובע המשיך הנתבע להחזיק בנכס גם לאחר תום תקופת השכירות, בשנת 2010), ולא מזלזול בהליכים השיפוטיים. אף נכון אני להניח, כי טענות המבקש לעניין פירעון דמי השכירות ולו לשנת 2009 ראויות בירור ויכולות, בסופו של יום, להביא למתן פסק דין כספי שונה מזה שניתן כנגד המבקש בשנת 2009. הוא הדבר גם בשאלת רכיב הפיצוי המוסכם (בגינו כלל לא שולמה אגרה), אשר נתבע בכתב התביעה באופן לקוי (כפי שפורט לעיל), ואשר יכול, ובסופו של יום, הן סבירותו והן הזכאות לתשלומו נוכח הטענות בדבר הסכמות מאוחרות להסכם לשנת 2009 עשויות להיבחן לגופן. בנסיבות אלה, במיוחד שעה שבסופו של יום הסעד העיקרי אשר נתבע – קרי סעד הפינוי – מומש, דומני שניתן לראות בכלל אלה, כמו גם באינטרס לבירור מחלוקות לגופן משום טעם מיוחד להארכת המועד, ככל שזה יאוזן כהלכה אל מול האינטרסים והזכויות של התובע.

שכן כאמור, במיוחד בנסיבות שפורטו לעיל, ראוי וצריך לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המבקש ובין אינטרס ההסתמכות הממושך של המשיב על פסק הדין, שאף נקט בהליכי הוצאה לפועל שמומנו מכיסו ולכך.

לפיכך, איני מוצא מקום להורות על ביטולו של פסק הדין לעניין הסעד הכספי, אלא אם יפקיד המבקש בקופת בית המשפט תוך 30 יום סך של 12,000 ₪, בנוסף לסכום שכבר הופקד, וזאת בין היתר להבטחת סכום התביעה הנומינלי, כפי שנתבע, וגם בהתחשב בהוצאותיו של המשיב עד כה (שאסמכתאות ביחס לחלקן אף הובאו בתגובתו).

היה ויעשה כן המבקש, יבוטל פסק הדין, ככל שהוא נוגע לסעד הכספי שהתבקש, ועל יסוד תקנה 214(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, תינתן לו רשות להתגונן מפני התביעה הכספית, כאמור לעיל.