נדיה פר מיכיאל(אסיר) נ' מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופט א. טננבוים), אשר הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, דהיינו: גרימת נזק, נהיגה במהירות בלתי סבירה, רשלנות, גרימת חבלה של ממש ונהיגה בשכרות.

בית המשפט קמא הטיל על המערער מאסר למשך 21 חודשים, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים ושנת מאסר על תנאי למשך 3 שנים.

בית המשפט קמא קבע, כי בתאריך 8.7.09, בשעה 20:10, נהג המערער ברכב מסוג טויוטה ברח' דרך בית לחם בירושלים ופגע בהולך רגל שחצה את הכביש מימין לשמאל כיוון נסיעת המערער.

בית המשפט קמא המשיך וקבע, כי המערער נהג ברשלנות בכך שלא הבחין בהולך הרגל ולא אפשר לו להשלים את חציית הכביש, וכי נהג במהירות בלתי סבירה, בהתחשב בהימצאותו של הולך הרגל בכביש. המערער גרם לתאונת דרכים, בה ניזוק רכבו והולך הרגל נחבל חבלה של ממש בראשו, וכל זאת כאשר המערער נהג כשהוא שיכור וסירב להיבדק בבדיקת נשיפה במכשיר הינשוף.

כאמור, כוון הערעור מלכתחילה, הן לעניין ההרשעה והן לעניין חומרת העונש.

בהודעת הערעור העלה ב"כ המערער טענות כנגד קביעת בית המשפט קמא בעניין השכרות ובעניין החסינות, אך במהלך הדיון בפניי, חזר בו ב"כ המערער מהטענות לגבי החסינות ולגבי השכרות.

כאן מן הראוי לציין, כי המערער הינו אזרח דני ושימש בתפקיד דיפלומטי בישראל (שימש כמנהל אדמיניסטרטיבי בנציגות האיחוד האירופי בישראל).

בית המשפט קמא קבע (בצדק) כי בעת התאונה, לא נהג המערער במסגרת תפקידו וכי היה שתוי.

מן הראוי לציין, כי במהלך שמיעת הראיות, הפר המערער את תנאי השחרור בערובה ואת האמון שניתן בו על ידי בית המשפט לתעבורה וברח מן הארץ. בנסיבות אלה, המשיך בית המשפט לשמוע את הראיות, ובסופו של יום, הרשיע את המערער, כאמור, והמערער עצמו לא מסר עדות. הכרעת הדין ניתנה ביום 23.10.10. המערער נעצר בספרד ביום 27.8.12, הוסגר לארץ ומאז הוא נמצא במעצר.

למען הסדר הטוב, אציין, כי הכרעת הדין של בית המשפט קמא הינה מפורטת ומנומקת היטב. בית המשפט קמא קבע, כי הוא מאמץ את מסקנת הבוחן, לפיה לולא היה המערער שיכור, יכול היה למנוע את התרחשות התאונה. בנוסף, עשה בית המשפט קמא שימוש בסעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, הקובע כי הימנעות הנאשם מלהעיד, עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע.

אשר על כן, הערעור על הכרעת הדין נדחה.

ביום 10.9.13 התקיים בפניי דיון בהיעדר המערער (אשר מחמת טעות, לא הובא משב"ס), והצדדים הסכימו כי הערעור על הכרעת הדין יידחה ועונש המאסר יעמוד על 20 חודשים. הואיל והמערער לא נכח בדיון, הוסכם כי ב"כ המערער יהיה רשאי להודיע על אי הסכמתו לפסק הדין, ובמקרה כזה יבוטל פסק הדין וייקבע מועד לדיון קרוב. פסק דין זה בוטל בהסכמה ונקבע, כאמור, דיון נוסף בפניי ביום 17.9.13.

בפתח הדיון, ציין ב"כ המערער, כי למרות שהמערער מרצה מאסר כ-14 חודש, החליטה ועדת השחרורים שלא לנכות שליש מתקופת מאסרו.

בנוסף, ציין ב"כ המערער את הקושי הרב והשונה שיש למערער בשהותו במאסר, וזאת נוכח היותו כל היום אזוק בידיו וברגליו, "אין חופשות, אין ביקורים, משפחתו בבריסל". לכך יש להוסיף גם את קשיי השפה של המערער בהיותו אזרח זר.

ב"כ המערער המשיך וטען, כי מדובר בעונש מאסר ממושך, אשר אינו תואם את גזרי הדין שניתנו על ידי בתי המשפט עד כה, והציג אסופת גזרי דין התומכת בטענתו.

בישיבה מיום 17.9.13, נתבקשו הצדדים להודיע עד אתמול אם הגיעו להסכמות "במיוחד לעניין העונש", אך אתמול נמסר לי, כי הצדדים לא הגיעו לידי הסכמות, ובנסיבות אלה, נכתב פסק דין זה היום.

יצוין, כי בית המשפט קמא התייחס באריכות לתיקון 113 לחוק העונשין, למרות שהתיקון אינו חל במקרה דנן, ולפיכך אין כל צורך להיכנס בערעור זה לשאלת מתחם הענישה בגין העבירות בהן הורשע המערער.

אוסיף ואומר, כי העונש שהוטל, הינו ראוי וכי לאחר התלבטות לא קלה, החלטתי להקל במעט בעונש המאסר, וזאת, בעיקר, לנוכח הנתונים שהוצגו לי על ידי ב"כ המערער בדיון האחרון. לכך יש להוסיף, כי המערער הסכים לפצות את משפחת הנפגע בסכום של 60,000 ₪, וסכום זה כבר הועבר למשפחת הנפגע. בנוסף, ברור, כי המערער יעזוב את הארץ מיד עם שחרורו ממאסר.

אשר על כן, אני מעמיד את עונש המאסר על תקופה של 19 חודש החל מיום המעצר, דהיינו, 27.8.12. יתר חלקי גזר הדין יישארו בתוקפם.