נדחתה תביעת בן מאומץ לפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם לו בעניין חשיפת זהותו

עניינה של תביעת נזיקין זו, בטענה לפיצוי התובע שהינו בן מאומץ, על נזק נפשי שנגרם לו לטענתו, כתוצאה מהפרת חובה חקוקה ו/או התרשלות מכוח עוולת הנזיקין של מי מהנתבעים באופן שהביאה לחשיפתו על ידי אימו הביולוגית והטרדות מצידה. ביהמ"ש פיצל את שמיעת הראיות בתיק זה באופן, שנשמעו תחילה ראיות לעניין החבות בלבד. רק אם יגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש חבות, יקבעו המשך הליכים בנוגע לנזק ובשים לב לכך שבפני ביהמ"ש עומדות חוות דעת סותרות לחלוטין בתחום הנפשי מטעם שני הצדדים. המחלוקת העיקרית המופיעה בחוות הדעת, עניינה בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי והקשרו לעובדות נשוא תביעה זו. לצורך הנוחיות אחלק  את ההתייחסות בפסק הדין למספר פרקים.

1.         נטל הראיה או ההוכחה

התובע מנסה בסיכומיו לשכנע, כי אופייה של התביעה והיכולת מבחינת הנסיבתיות של הראיות, צריך ללמד על כך שיש להפוך את נטל הראיה ועל הנתבעים או מי מטעמם, מוטל הנטל לשכנע  שלא היו הפרות של חובות חקוקות מטעמן ו/או הפרות חובות זהירות שהביאו לחשיפת זהותו של התובע כבן מאומץ בפני אימו הביולוגית. הנתבעים חולקים מכל וכל על עמדה זו וטוענים שאין כל הצדקה עניינית להיפוך נטל הראיה.  התובע, הוא הנושא בנטל הראיה על פי "מאזן ההסתברות" (51%) ואם לא עמד בו, דין תביעתו להדחות. עוד טוענים הנתבעים (ואינני מפריד לפחות בשלב זה בין טיעוני המועצה הדתית נהריה והמועצה הדתית צפת), כי טיעון שכזה הוא בבחינת "הרחבת חזית" אסורה, שכן זכרה לא בא לידי ביטוי בכתב התביעה. יש לציין, כי ניתן לראות בטיעון זה, טיעון משפטי להבדיל מטיעון עובדתי ולאפשר לתובע להציג את הטיעון ולכן אני לא מקבל את הטענה "להרחבת חזית". עם זאת, לאחר שבחנתי את הטיעונים, לא מצאתי שום הצדקה להיפוך נטל הראיה. המקרה אינו נופל בגדרו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין בבחינת "הדבר מדבר בעד עצמו" ועול ההוכחה בהקשר הוכחת התביעה, נופל על כתפי התובע. התובע הוא הנושא בנטל הראיה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". עליו מוטל להוכיח את תביעתו על פי מאזן ההסתברות (51%), כאשר שני מאפיינים ל"מאזן ההסתברות" הם: האחד, "אותות האמת" שהתגלו במשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות), דהיינו מידת האמינות או המהימנות שיש לייחס לגרסת מי מהצדדים והשני, עניינו "במתחם הסבירות", דהיינו סבירות גרסת צד אל מול הצד האחר. יתכן ולסבירות זו מתכוון התובע בסיכומיו שעה שהוא מבקש לשכנע שיותר סביר שהמידע על אודות היותו מאומץ דלף ברשלנות על ידי מי מהנתבעים או לחילופין, נמסר בשגגה וללא כוונה זדון ובתום לב, תוך נקיטת עמדה מוסרית ערכית, על ידי מי מהרבנים אשר העידו במשפט.

2.         הפן העובדתי בתיק זה.

התובע ילד מאומץ. התובע פנה בבקשה להינשא בתאריך 5.9.96. התובע אומץ סמוך ללידתו, לא הכיר את אביו ואימו הביולוגיים ואף לא ביקש לעיין בפנקס האימוצים. מאחר ומדובר בילד מאומץ, שאלת כשרות נישואיו והמשמעויות מרחיקות הלכת של בדיקה שכזו, היו חייבים להתברר. בדיקה זו נעשתה על ידי הרב מייטליס (רבה הראשי של נהריה), אשר קיבל את פרטי האם הביולוגית באמצעות משרד הדתות ולמד כי היא מתגוררת בצפת. הרב מייטליס פנה לרב אליהו (הרב הראשי של צפת), וזאת על מנת לברר קיום מניעה הלכתית לנישואין. הרב אליהו הוא זה שערך את הבירור ובמהלכו מצא לנכון להיפגש עם האם הביולוגית במשרדו בצפת. לאחר בירור, מסר לרב מייטליס, כי אין מניעה לעריכת נישואין ואלה אכן נערכו. נדמה לי, שהעובדות עד לכאן מקובלות על הצדדים. בהמשך, נחשפה זהות התובע, כתובתו והטלפון שלו והאם הביולוגית ניסתה ליצור עימו קשר. זאת ועוד, האם פנתה בנושא, הן לרב מייטליס והן לרב אליהו. שני הרבנים אינם יודעים כיצד דלפו פרטי התובע, הם מכל מקום מכחישים, כי מסרו לאם את הפרטים. לטענת התובע, החלה האם הביולוגית בהטרדתו, דבר שגרם לו נזק נפשי.

הנקודה הזו שעניינה חשיפת זהות התובע, כיצד נחשפו הפרטים האמורים, היא העומדת בבסיס המחלוקת העובדתית בין הצדדים.

התובע מציין, כי הרב אליהו כשל כאשר ציין באוזני האם הביולוגית, כי המידע המבוקש ממנה הוא בשל רצון בנה הביולוגי להתחתן. אסור היה לו בתכלית האיסור, לעשות כן.

התובע טוען, כי אסור היה לרב מייטליס ליצור קשר כלשהו עם הרב אליהו ואת הפרטים בדבר הכשרות, היה עליו לברר מתוך תיק האימוץ. השיחות בין הרב מייטליס והרב אליהו והמעורבות של אנשי המועצה הדתית נהריה (הנתבעת 1) ואנשי המועצה הדתית צפת (הנתבעת 2 ), הם שהביאו לטענת התובע לחשיפת פרטי התובע המאומץ. עניין זה מתחזק לאור פגישת הרב מייטליס עם האם הביולוגית ולאחר מכן עם התובע והוריו המאמצים ובהמשך, לאור טענת התובע (המוכחשת מכל וכל על ידי הנתבעים), כי הרב חזן שהינו אחד מרושמי הנישואין בנהריה, עודד את התובע להיפגש עם האם הביולוגית. לטענת התובע, בכל אחד מהשלבים העובדתיים שצויינו דלעיל, היתה יכולה להיות "דליפה" באשר לזהותו ולא משנה כלל מיהו המדליף. אין גם יכולת לאתרו ומכאן שיש לחייב את הנתבעים או מי מהם. הנתבעת 1 (המועצה הדתית נהריה) מדגישה בפן העובדתי, ראשית, את אלמנט הזמן . הבקשה לרישום נישואין אשר צריכה להיות מוגשת ברגיל עד 45 יום לפני מועד הבדיקות הנדרשות לנישואין, נעשתה על ידי התובע ואשתו (אז רעייתו המיועדת), 3 שבועות בלבד לפני החתונה. לאור העובדה שהתובע מאומץ והבדיקה כרוכה בזמן, נעשה זירוז ההליך על ידי פניה ישירה של הרב מייטליס, למשרד הדתות לקבלת תיק האימוץ, פניה ישירה לרב אליהו, רבה של העיר צפת וזאת לאור העובדה שהאם הביולוגית מתגוררת בצפת. מוכחש לחלוטין, כי נמסרו פרטים אודות התובע לרב אליהו. הרב אליהו נדרש היה לבצע בירור עובדתי ובירור זה נעשה בשיחה עם האם הביולוגית, כאשר בסיומה הודיע הרב אליהו לרב מייטליס, כי אין מניעה בעריכת הנישואין וכדרך אגב ציין שהאם הביולוגית הייתה רוצה להיפגש עם בנה, דבר שהוביל להמלצה בלבד מצד הרב מייטליס לתובע לעשות כן.  הרב חזן שאף הוא העיד בביהמ"ש, נפגש עם התובע, בישר לו על כך שהוא יכול להינשא, אבל לטענתו, לא דיבר איתו כלל או שוחח עימו בהקשר האם הביולוגית ורצונה להיפגש עימו. הנתבעת 2 מדגישה, כי התובע נישא לבת זוגתו בשנת 1996 (לאחר אישור הרבנים) והיא  מוצאת לנכון לנתח את העדויות בביהמ"ש ("אותות האמת") וטוענת, כי אין לייחס אמינות לגרסת התובע ואימו שהעידו במשפט, שכן גרסותיהם נסתרו ו/או לא היו אמינות בעוד גרסאות הנתבעות היו אמינות ועקביות. ביחס לתובע, מציינת הנתבעת 2, כי לא נמסרה על ידו גרסה אמינה ועקבית לעניין מסירת פרטיו לאם הביולוגית ע"י הרב מייטליס. עוד נטען, כי צוין על ידו כי הרב חזן פנה אליו מספר פעמים בעוד בעדותו התברר, כי בפועל פנה אליו הרב פעם אחת בלבד ובשאר הפעמים, שמע זאת מאשתו ואמו המאמצת על  פניות הרב חזן, כביכול. זאת ועוד, הנתבעת אינה נותנת אמון בנושא ההטרדות הטלפוניות החוזרות ונשנות הנטענות וזאת גם לאור העובדה שהעד על פי גרסתו, נמנע מלענות לטלפונים. ביחס לאימו המאמצת של התובע, הגב' ברכה,  האם אינה יודעת לומר בוודאות שהאם הביולוגית דיברה איתה או גורם אחר ואין בידה כל ראיה שהרב מייטליס מסר פרטים כאלה או אחרים שהביאו לחשיפת זהותו של התובע. לא נמסרה גם בבית המשפט גרסה המסבירה את השיהוי הרב (שנתיים) בפניה לערכאות בתביעה זו ויצוין, כי בהתחלה הוגשה התביעה לביהמ"ש המחוזי ובהמשך, על פי החלטת כב' השופטת גילאור (כתוארה אז) הורד התיק לבית משפט השלום. הנתבעת 2  טוענת, תוך ניתוח עדויותיהם העקביות והלא סותרות של עדי הנתבעות, כי התקיים בעניינו של התובע "גורם זר מתערב" שיכול היה בהחלט להביא לחשיפת זהות התובע בפני אימו הביולוגית ומדובר באותם עיתונאים, אשר ניסו לברר את זהות התובע ואשר עורבו בעניין ע"י האם הביולוגית.

הפן העובדתי קשור כמובן לפן המשפטי, אשר ינותח בנפרד ואולם מאחר וישנן כאמור מחלוקות עובדתיות, אתייחס אליהן כבר כעת:

א.         הוכח במשפט, כי משפנה התובע (3 שבועות לפני החתונה המתוכננת) למועצה הדתית בנהריה לצורך רישום נישואין, נעשתה פניה לצורך הוצאת תיק האימוץ שבפועל נתקבל בנהריה.

ב.         בעקבות קבלת תיק האימוץ, פנה הרב מייטליס, רבה הראשי של נהריה,  לרבה הראשי של צפת, הרב אליהו וביקש, כי יעשה בירור (השאלה המשפטית הנגזרת מברור זה תידון בהמשך).  הרב אליהו נפגש עם האם הביולוגית ולאחר הבירור, הודיע לרב מייטליס, כי אין מניעה הלכתית לעריכת הנישואין. סביר להניח שבמסגרת הבירור נשאלו שאלות שמכוחן עלתה, כפי הנראה, גם סיבת הבירור, דהיינו, רצון הבן המאומץ להתחתן. לא הוכח ואינני נותן בכך אמון לאחר שמיעת העדויות, כי הרב אליהו התייחס כביכול לכך שמדובר בפניה של הרב הראשי של נהריה, הרב מייטליס, או אזכר את נהריה כמקום עריכת הנישואין. גרסת הרבנים בהקשר זה נמצאה על ידי אמינה ולא נסתרה.

ג.          בשיחה, ביקשה האם הביולוגית להיפגש עם בנה. הרבנים לא הסתירו, כי מדובר בעניין עקורני וערכי ממדרגה ראשונה ולכן הרב אליהו העלה את העניין בפני הרב מייטליס. לא ברור כיצד נודע לאם הביולוגית על הרב מייטליס (כאמור אינני נותן אמון כי הרב אליהו הוא זה שגילה את שמו), אך בפגישה עימו, לא חשף הרב מייטליס (כך אני נותן אמון לאור שמיעת הצדדים), את זהות הבן המאומץ. אני נותן אמון, כי כל שניסה היה לשכנע את התובע ואף את הוריו המאמצים שיאפשרו לאור העמדה הערכית, מוסרית ועקרונית בסוגיה זו, פגישה שכזו. העובדה שהרבנים העידו בגילוי לב מלא על כך שמבחינה הלכתית ולאור תפיסתם על "קירוב לבבות", היו סבורים שיש לערוך פגישה שכזו, אינה מלמדת בסופו של יום, כי הדליפו את הענין. הם נשאלו בהקשר זה ועדותם נמצאה על ידי אמינה.

ד.         אינני נותן אמון, כי הרב חזן שהינו רושם הנישואין בנהריה, עודד את התובע להיפגש עם אימו הביולוגית. לא היה לרב חזן כל אינטרס לעשות כן או כל עמדה בעניין ואני נותן אמון  כאשר אני בוחן את העדויות, כי כל שמסר לתובע בפעם האחת והיחידה שהם דיברו בהקשר זה, ומדובר בפעם אחת בלבד ככל שהדבר נוגע לפניה של הרב חזן לתובע, להבדיל מבני משפחה אחרים שכל התייחסות בהקשר זה היא עדות שמועה, הייתה על עצם האפשרות לנישואין, אשר אושרה לאור הבדיקה ההלכתית שנעשתה.

3.         לאחר ניתוח הפן העובדתי, אני עובר לבדיקת הפן המשפטי, המהווה נגזרת מסוימת של הפן העובדתי, כפי שאבהיר מיד.

התובע, תוך בחינת הוראת חוק האימוץ טוען, וזו גם הייחודיות בתיק זה מבחינת טיעוניו, כי עצם הבירורים שערכו הרבנים (מייטליס ואליהו שכזכור הם רבנים ראשיים של ערים), כאשר במקביל שוחחו עם האם הביולוגית, חשפו  את עובדי המועצה לחומר רגיש ואף מנעו השארתו של תיק האימוץ במקום מוגן (אין מחלוקת כי התיק לא היה בכספת), היה בהם חתירה תחת הוראות חוק האימוץ וההוראות הייחודיות מכוחו והביא בניגוד גמור לכוונת המחוקק ל"דליפה" של חומר רגיש מעין כמותו. חומר זה, עניינו זהות בן מאומץ ואימו הביולוגית,  דבר שיש בעצם חשיפתו לגרום לנזקים קשים.

הנתבעות לעומת זאת טוענות, כי הרבנים פעלו בהתאם לחוק והתקנות שהותקנו מכוחו וכי אין לייחס להן הפרת חובה חקוקה. למעשה, נחלקים הצדדים באשר לפרשנות הראויה אשר יש ליתן לסעיף 34 לחוק אימוץ ילדים.

סעיף 34 (א) לחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981 קובע:

המגלה או המפרסם שלא כדין, בלי רשות בית משפט, שמם של מאמץ או של מאומץ או של הורהו, כולל שמם של אלה שביחס אליהם הוגשה בקשה לפי חוק זה לבית המשפט, או דבר אחר העשוי להביא לזיהוים, או תכנם של מסמכים שהוגשו לבית המשפט לצורך דיון לפי חוק זה, דינו - מאסר ששה חדשים...

לטענת התובע, סמכותו של רושם נישואין לעיין בתיק האימוץ, הקנויה לו על פי הוראות סעיף 30(א)(2) לחוק אימוץ ילדים, איננה מאפשרת לו לעשות דבר מעבר לעיון בתיק גופו, והפנייה לאם הביולוגית נעשתה שלא כחוק, ומהווה הפרה של סעיף 34(א) הנ"ל.מכיוון שאין חולק, כי הפנייה לאם הביולוגית הייתה הגורם להתעניינותה בבנה, סבור התובע כי די בכך בכדי להחיל אחריות נזיקית על הנתבעים בגין תוצאות הפנייה לאם.הנתבעים, לעומת זאת, הפנו לסעיף 33 לנוהל רישום נישואין מתוך חוזר המנכ"ל 2/03, לפיו במקרה של אימוץ של אחד מבני הזוג תיערך חקירה על ידי הרב המורשה לרישום ובמקרה הצורך יועבר הבירור לבית דין מוסמך. בסיכומי הנתבעים הודגש היטב, כי מטרת הבירור היא בראש ובראשונה להכשיר את נישואי הבן המאומץ, דבר הנעשה מטבע הדברים כאשר אין בתיק האימוץ עובדות מספיקות לכך. כן צוין על ידי הנתבעים, כי ממילא עמדת ההלכה היא כי ביכולתה של האם הביולוגית, דרך כלל, לתת בידי הרבנות כלים להכשרת נישואי הבן, אך לא לפסלם, ומטרת הבירור הינה להשיג את המידע הדרוש לכך ותו-לא (ועל כך ראה: ע"א 29/74, פלוני ופלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כח(2) 169, אשר צוטט גם בסיכומי נתבעת 1.( משום כך, סבורים הנתבעים, כי ההיתר לעיון בתיק האימוץ הניתן בסעיף(2)30  ל"רושם נישואין או מי שהוא הסמיך לכך, כשהעיון דרוש למילוי תפקידו הרשמי" מאפשר את בירור סוגיית כשרות הנישואין גם על ידי פנייה להורה הביולוגי, במידה שזאת נדרשת לשם הכשרת נישואי הבן.