נדחתה תביעה נגד ערב - הבנק לא יידע בזמן על עיכוב בפירעון ההלוואה

מבוא

1.                  1.                  בפני תביעה כספית, שהגיש בנק מסד בע"מ (להלן: " הבנק" או " התובע") כנגד תומאס דויטש (להלן: " הנתבע"). התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, והיא מבוססת על חתימתו כערב על " כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה מיום 19.10.97" (להלן: " כתב ההתחייבות"). מדובר בהלוואה בסך  40,000 ש"ח שנטלה הגב' ורדה גולן (להלן: " החייבת").

אליבא דכתב התביעה, החייבת לא עמדה בפרעון חובה ובגין ההלוואה נוצרו פיגורים בביצוע התשלומים. הבנק הגיש לבית משפט השלום ברמלה ביום 6.5.04 תביעה כספית (ת.א 2454/04) נגד החייבת ובעלה מר משה גולן  (להלן: " מר משה"). מעיון בכתב התביעה, שהוגש כנגד החייבת ומר משה, עולה, כי התביעה הוגשה הן בגין יתרת חובם בחשבון העו"ש אצל התובע והן בגין יתרת חובם בגין החזר ההלוואה.

החייבת ומר משה לא הגישו בקשת רשות להגן. ביום 28.2.05 ניתן פסק דין בת.א 2454/04 הנ"ל כנגד החייבת ( ת/ד) וביום 26.9.05 ניתן פסק דין באותו תיק כנגד מר משה לתשלום אותו חוב ( ת/ד3).

חובה של החייבת לא שולם. לאחר שביום 7.1.07 קבע ראש ההוצל"פ, כי מוצו ההליכים נגד החייבת, הגיש הבנק ביום  18.1.07 תביעה נגד הנתבע בגין ערבותו להלוואה שקיבלה החייבת. תביעה זו הינה נשוא פסק דין זה.

דיון והכרעה

2.                  2.                  אין מחלוקת בין הצדדים:

                      א.                               א.         המבקש חתם על כתב ההתחייבות באוקטובר 1997, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ב לחוק הערבות התשכ"ז - 1967 ולפני כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח לחוק (להלן: " חוק הערבות התשכ"ז, " תיקון תשנ"ב לחוק הערבות" ו" תיקון תשנ"ח לחוק הערבות"). על המקרה חלות הוראות תיקון תשנ"ב לחוק הערבות.

                      ב.                               ב.         בהתאם לתיקון תשנ"ב לחוק הערבות מסווג הנתבע כ" ערב יחיד".

להלן יתייחס בית המשפט לטענות ההגנה שהועלו.

הטענה שבשל נסיבות החתמתו של הנתבע על כתב הערבות, בשל המצג שהוצג בפניו ובשל מחדלים נוספים של הבנק במעמד החתמת הערב (שיפורטו להלן) יש לקבוע שהנתבע פטור מערבותו.

3.                  3.                  בתצהיר עדותו הראשית הצהיר הנתבע, כי מר משה, בעלה דאז של החייבת, אשר גדל בילדותו בבית אביו של הנתבע, שכן משפחת הנתבע שימשה למר משה משפחה אומנת, ביקש ממנו לחתום על כתב ההתחייבות כערב להבטחת הלוואה, שמר משה ביקש לקבל מהבנק. חתימתו של הנתבע על ההתחייבות היתה מתוך הנחה, שהוא ערב למר משה. רק בדיעבד התברר לנתבע, שמר משה, כעובד הבנק, לא היה רשאי ליטול הלוואה מהבנק ולכן רשם את אשתו דאז (החייבת) כלווה, מבלי שהנתבע ידע על כך. לדברי הנתבע, נסיבות החתימה היו כדלקמן: הנתבע המתין ברכבו בסמוך לסניף הבנק, בו עבד מר משה, ומר משה הוציא את כתב ההתחייבות מסניף הבנק, הביאו לתוך רכבו של הנתבע והנחה את הנתבע באילו מקומות לחתום. לגרסתו, במועד חתימתו של הנתבע כערב היו בכתב ההתחייבות שדות שנותרו ריקים ובכללם שם הלווה, אולם לטענתו, למרות זאת, חתם על כתב ההתחייבות מאחר וסמך על מר משה. הנתבע הוסיף וטען, כי לא מר משה ולא אף אחד אחר מטעם הבנק הקריא לו את כתב ההתחייבות. הוא לא קרא את האותיות הקטנות.

4.                  4.                  כנגד עדותו של הנתבע, לעניין נסיבות החתימה על כתב הערבות, הובאה עדותה של הגב' מרסל נחום (להלן: " גב' נחום"), שלדבריה עבדה כפקידה בבנק התובע מאז 1984 ואישרה בחתימתה את כתב ההתחייבות בזו הלשון: " הנני מאשר כי ערב מס' 1 חתם בפני לאחר שזיהיתיו, והצהיר על אמיתות ונכונות הפרטים דלעיל שנמסרו על ידו".

גב' נחום העידה, כי היא זו אשר מילאה את כתב ההתחייבות. לדבריה, כתב ההתחייבות כולו מולא ביום ה- 19/10/97 בנוכחות הלווה. הנתבע התייצב בפניה ביום 20/10/97 וחתם בפניה כערב על גבי כתב ההתחייבות, שהיה שלם ומוכן לחתימתו כערב.

5.                  5.                  איני מקבלת את טענת הנתבע, כי חתם על כתב ההתחייבות כאשר שדות מסוימים, ובכללם שם החייבת כלווה, היו ריקים, וכי  הוא לא ידע שהוא חותם כערב לחייבת.

 ואלו נימוקיי:

                      א.                               א.         בהתאם להלכה הפסוקה (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט (2)  113)

" אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא".

וראה גם רע"א 11519/04 יפה לבקוביץ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק על 2005 (3), 326; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו זהבה פ"ד נד (2) 559; ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור פ"ד לד (4) 29, 38; ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מ"ד (1) 497 וכן ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מ"ט (2) 77).