נדחתה תביעה נגד בזקכל להשבת סכומים שנגבו על ידה

רקע :

עניינה של התובענה, בהתקשרות הצדדים בהסכם משנת 1996 (להלן: "ההסכם"), אשר במסגרתו הזמינה התובעת מן הנתבעת שירותי אחזקה ומתן שירותים למרכזיה פרטית תוצרת "טלרד 1 TX " (להלן: "המרכזייה").

בהסכם נקבע, כי הנתבעת תספק לתובעת שירותי תמיכה, תמורת תשלום דו - חודשי קבוע.

עוד נקבע בהסכם, כי התשלום עבור השירות, ייכלל  "במערך חשבונות הטלפון השוטפים המופקים ע"י החברה". (סעיף 1 להסכם, המצורף כנספח א' לכתב התביעה).

עוד קובע סעיף 1 להסכם, כי תקופת ההסכם תהיה לשנה מיום חתימתו, ותוארך מאליה מדי פעם לשנה נוספת, אלא אם כן יודיע אחד מהצדדים לשני על רצונו לסיים ההתקשרות, וזאת חודשיים לפני תום תקופת ההסכם המתחדש.

לטענת התובעת, במהלך חודש אוקטובר 1999, היא חדלה להשתמש בשירותי הנתבעת, עקב החלפת המרכזייה, במרכזיה אחרת אשר רכשה מחברת טלרד ואשר כל השירותים בעבורה ניתנו על ידי חברת טלרד.

משנוכחה התובעת לדעת כי היא עודנה מחויבת בתשלומים עבור המרכזייה הישנה, היא פנתה אל הנתבעת בדרישה לחדול מהחיובים, וזו השיבה לה, כי כמחווה של רצון טוב, היא תפסיק את חיוב החשבון במועד הפניה - 20.12.06, ולא במועד מאוחר יותר, על פי הוראות ההסכם.

תביעה זו הינה תביעה להשבת הסכומים אשר נגבו החל מחודש אוקטובר 1999, ועד להפסקת חיוב התובעת בפועל, ביום 20.12.06, בסך של 187,404 ש"ח.

ביום 23.10.07 הגיעו הצדדים להסכמה כי התביעה תוכרע על יסוד הכתב, ללא הוכחות פרונטאליות.

טענות התביעה:

לטענת התובעת, החל מחודש אוקטובר 1999, היא חדלה מכל שימוש בשירותי הנתבעת, לרבות  המרכזייה.

לטענתה, רק בסמוך להגשת התביעה התברר לה, כי חרף ההפסקה הטוטאלית של שירותי הנתבעת, היא הוסיפה לחייב את חשבונה במשך כשבע שנים.

לדידה של התובעת, תביעה זו דנה בסוגיה עקרונית מתחום דיני הצרכנות, המתייחסת למשמעות הזכות שנטל לעצמו הספק, לאכוף על הצרכן התקשרות רבת שנים, המתחדשת אוטומטית, בתום התקופה הנקובה בהסכם.

עוד טוענת התובעת כי עסקינן בחוזה אחיד, אשר הוכן על ידי הנתבעת עבור ציבור לקוחותיה, הנזקק למתן שירותים למרכזיית טלפון. ביצוע התשלום איננו דורש של מודעות או פעולה רצונית של הצרכן, והוא "מסווה"  בחשבונות הטלפונים השוטפים של הנתבעת.

בנוגע לטענת הנתבעת, כי אף על פי שלא ניתן בפועל כל שירות לתובעת, החל מחודש אוקטובר 1999, עקב השבתת המרכזייה, היא זכאית לתשלום הואיל וסיפקה ל"ספקי משנה" עבור שירותי תחזוקה, התובעת טוענת כי טענה זו נטענה בעלמא, ללא פירוט מינימאלי בנוגע לסוג ה"תשלומים", שיעורם וזהות הספקים.

התובעת סוברת כי היא זכאית להחזר מלא של התשלומים, שנגבו ממנה במשך 7 השנים אשר קדמו להגשת התביעה, עקב היות ההוראה בהסכם השירות, בדבר הארכה אוטומטית של תקופת השירות, פסולה ומנוגדת לתקנות הציבור, ומשכך - חסרת נפקות.

עוד יש לבטל הוראה זו, לטענת התובעת, בשל היותה הפרה בוטה של זכויות הצרכן, ניצול חוסר המודעות שלו והתעשרות שלא כדין של הספק.

התובעת מאזכרת את הלכת אפרופים (ע "א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) , פ"ד מט(2), 265), וטוענת כי יש לפרש את ההוראה על פי אומד דעתם של הצדדים, המתפרש מתכליתה המסחרית של ההתקשרות.

התובעת סוברת, כי יש לפרש את הסכם השירות לפי מהות התקשרות, באופן שחובת התובעת בתשלום התמורה לפי הסכם השירות, מותנית במתן שירותים בפועל ע"י הנתבעת.