נדחתה עתירה לתשלום תגמולים רטרואקטיביים על-פי חוק הנכים

רקע והליכים

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים זילברטל, ענבר ושטרנברג-אליעז) בע"א 2107/08 מיום 26.5.2008, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעור בע"נ 61/05 מיום 11.12.2007, אשר דחתה את תביעתו להכרה בו כנכה נצרך לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן: חוק הנכים); זאת ביחס לתקופה שמיום 7.6.93 ועד ליום 1.10.97.

ב.       המבקש, יליד 1970, שרת בצה"ל שלוש שנים, עד יום 16.3.92. מספר חודשים עובר לשחרורו היה מעורב בתקרית עם שוטרי משטרה צבאית ומאז, כנאמר, הידרדר מצבו הנפשי. לאחר שחרורו אובחן כסובל מסכיזופרניה. ביום 7.6.93 פנה לקצין התגמולים בתביעה להכיר בו כנכה על פי חוק הנכים. הועדה הרפואית שדנה בעניינו, דחתה את תביעתו מן הטעם שאין קשר סיבתי בין מחלתו לבין שירותו הצבאי. המבקש עירער על קביעה זו, וביום 17.11.99 קיבלה ועדת הערעור את ערעורו והוא הוכר כנכה על פי חוק הנכים.

ג.       לאחר הכרתו כנכה צה"ל נבדק המבקש על ידי ועדה רפואית מטעם המשיבה, שקבעה לו נכות בשיעור 50% בגין סכיזופרניה פרנואידית. בחודש יוני 2000 הוא החל לקבל תגמולים מהמשיבה. ביום 3.7.2000 פנה המבקש להכרה בו כנכה נצרך, ומאותו המועד החל לקבל תגמול נצרך.

ד.       ביום 5.9.93 הכיר המוסד לביטוח לאומי בנכות זמנית של המבקש בשיעור של 70% ובדרגת אי-כושר בשיעור של 75%, והחל לשלם לו קצבת נכות כללית. עם תחילת תשלום התגמולים על-ידי המשיבה בחודש יוני 2000 הופסק תשלום הקצבה המקביל מהמוסד לביטוח לאומי.

ה.       המבקש פנה אל המשיבה בבקשה לתשלום תגמולים רטרואקטיביים על-פי חוק הנכים החל מיום ההכרה בו כנכה, בניכוי תשלומי קצבת הנכות שקיבל מהביטוח הלאומי. בקשותיו נדחו נוכח העובדה, שכנמסר קיבל בעבר מהביטוח הלאומי תגמול שהיה גבוה מן התגמול אותו היה זכאי לקבל מהמשיבה באותה תקופה. ביום 18.8.05 הגיש המבקש ערר על החלטת קצין התגמולים לדחות את בקשתו. במהלך הדיון בועדת הערעור הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו המבקש יוכר כנכה נצרך למפרע, מיום 1.10.97 (יום פיטוריו מעבודתו כשכיר בעיריית אילת). נקבע, שביחס לתקופה שקדמה לתאריך זה, לא עמד המבקש בנטל ההוכחה המוטל עליו - להוכיח שמצבו היה של נכה נצרך.

ו.       ביום 26.2.2006 הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערעור בטענה, כי יש להכיר בו כנכה נצרך לתקופה שקדמה ליום 1.10.97. בית המשפט קבע, כי אין להתערב בממצאי ועדת הערעור לפיהם לא הוכיח המבקש את התנאים הנדרשים לצורך הכרה כאמור על פי חוק הנכים. כן נקבע, כי בהתאם לקבוע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים, וכפי שקבעה ועדת הערעור, מועד תחילת זכאותו של המבקש לתגמולים הוא מיום הגשת התביעה למשיבה ולא מיום שחרורו מהצבא. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

ז.       למבקש טענות מספר. ראשית, הוא טוען, כי קנויה לו זכות ערעור בנוגע לטענת זכאותו לפי סעיף 18(ו) לחוק הנכים, שכן לעמדתו לא דנה ועדת הערר בטענה זו; כן טוען המבקש, כי הסיפא של סעיף 18(ו) מחייבת פרשנות המזכה אותו בתגמולים ממועד שחרורו מהצבא, שכן התנהלות המשיבה, בסירובה הראשון להכיר בו כנכה נצרך, מנעה ממנו את התגמולים להם היה זכאי, ובכך חסמה דרכו להוכחת נזקיו וגרמה לו "נזק ראייתי". משכך נטען, כי בהעדר ראיה אחרת בדבר מצבו לאחר שחרורו מצה"ל, על המשיבה להסתמך על קביעת הועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי כי לא היה סיכוי נראה לעין לשיקומו; לבסוף טוען המבקש, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייב פרשנות על פיה זכאי המבקש לממש זכותו לקבלת התגמולים רטרואקטיבית ובלבד שלא יקבל כפל פיצוי.

ח.       בתגובת המשיבה לטענות המבקש נטען, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה ערעור בגלגול שלישי; לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי לפי סעיף 18(א) לחוק הנכים, תגמולים ישולמו מיום השחרור מהצבא רק אם התביעה הוגשה תוך שנה מיום השחרור, אחרת ישולמו מיום הגשת התביעה. תביעת המבקש הוגשה למעלה משנה לאחר שחרורו. יתר על כן, החריג הקיים בסעיף 18(ו) לחוק הנכים לא חל בעניינו של המבקש, שכן לא פנה כנדרש למשיבה לשם החלת החריג; עוד טוענת המשיבה, כי צדקה ועדת הערעור כאשר קבעה, כי המבקש אינו עומד בארבעת התנאים אשר נקבעו בפסיקה להכרה בנכה נצרך, וכי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, כי אין להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי ועדת הערעור על יסוד ראיות שהובאו בפניה; לעניין טענת המבקש כי יש להסתמך על קביעות הביטוח הלאומי בבחינת זכאותו לתגמולים כנכה צה"ל, טוענת המשיבה כי היא אינה מחויבת בקביעות אלו וכי זכאות המבקש נקבעת על פי הוראות חוק הנכים.

הכרעה

ט.        לאחר העיון, ועם כל ההבנה האנושית למצבו של המבקש, חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. היא נדונה בשתי ערכאות בפירוט. המבקש עותר להסתמכות על פסק הדין ברע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206 (השופט מלץ), בטענה כי המדובר ברשות ערעור בגלגול שני. ולא היא - אותו עניין עסק בבקשת רשות ערעור בגלגול שני כפשוטו, ועל כן בדין נקבע שם כי המגבלות הנוגעות לבקשת רשות ערעור שמטרתה להביא את הסכסוך לפני ערכאה שלישית, אינן חלות כאשר מדובר בבירור נוסף בערכאה שניה. לא כן בנידון דידן, שבו המדובר בגלגול שלישי לאמיתו, בנושאים שבמהות נדונו, ברב או במעט, בערכאות הקודמות. לא למותר להזכיר, "שעצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר, 'גלגול שלישי' ולהקנות זכות ערעור" (דברי השופט - כתארו אז - ריבלין בבש"א 4511/05 עירית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם)). כך גם בענייננו, שעה שמתבקשת רשות ערעור מקום שבנושאים מסוימים לא נחה דעת המבקש מן ההכרעה או מפירוטה. כבר אמר הנשיא שמגר ברע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 679, 680 - 681, כי "בית המשפט מתייחס לטענות הנראות לו ענייניות ורלוואנטיות, ועושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכול או לפחות את המקסימום, אולם מובן וברור הוא כי אין כל אפשרות ממשית לדון בכתב בפרוטרוט בכל תג ובכל וריאציה המוצגים לפני בית המשפט, אם אלה אינם בעלי מהות המצדיקים זאת לפי מבחני החוק והשכל הישר".

י.        לא אוכל לקבל בנידון דידן את טענת ההתעלמות בערכאות הקודמות מטיעונים שהעלה המבקש, שעה שאלה טופלו בהחלטות שניתנו, גם אם לא בהיקף ובתוצאה כחפץ המבקש. ועדת הערעור התיחסה לטיעונו (אליו נידרש להלן) באשר לזכויות לפי סעיף 18(ו) לחוק הנכים, אותו דחתה על הסף; ובית המשפט המחוזי נדרש לכך אף הוא ונימק את דחיית הטענה.

י"א.     אשר לעיצומה של טענה זו בדבר תחולתו של סעיף 18(ו) לחוק הנכים, הרי לשון הסעיף:

"לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור".

           לשיטת המבקש, מן הסיפה לסעיף נלמדת סמכות קצין התגמולים להורות על מועד מוקדם לתשלום אחורנית, עד למועד השחרור, ואילו תביעת המבקש נדחתה (מכתב אגף השיקום מ-9.8.00) על סמך סעיף 36(א)1 לחוק הנכים, משבחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. ועדת הערעור קיבלה את עמדת קצין התגמולים, כי לא הוגשה לו תביעה המתבססת על הוראות סעיף 18(ו). בית המשפט המחוזי לא קיבל את הערעור, בין השאר, בנקודה זו, מטעם דומה - קרי, שתביעה לא הוגשה. אמנם, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, אין היעדרו של אפוטרופוס כנזכר בסעיף 18(ו) צריך להיות בעוכריו של הנכה, כאמור ברע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 45, 48 (המשנה לנשיא לוין); אך במקרה דנא אין לומר, כך סבורני, כי תביעת המבקש לא הוגשה מחמת מחלת הנפש שבה הוא לוקה, והרי תביעתו הוגשה ב-7.6.93, קצת למעלה משנה לאחר שחרורו מצה"ל (16.3.92), וכן הגיש ב-1.7.93 בקשה להכרה בנכות כללית למוסד לביטוח לאומי. לא ראיתי מקום להתערבות בנקודה זו, מטעמיהם של הועדה ובית המשפט המחוזי. אין סיבה שועדת הערעור, ובודאי בית המשפט, ידונו בנושא שלא הועלה לפני כן בפני קצין התגמולים. גם גישה ליברלית, כנהוג וכנחוץ ככל שהמדובר בנכי צה"ל, לא כל שכן חולה נפש, אינה יכולה להתחיל את הטיפול בועדת הערעור; ככל שהמדובר בחלק העובדתי, קרי, האם נבצר מן המבקש להגיש תביעה במועד שחרורו, בירורו צריך להתחיל אל מול קצין התגמולים. אכן, בע"א 1597/92 קצין התגמולים נ' ממן, פ"ד מז(2) 478 סקר השופט - כתארו אז - מ' חשין את תולדותיו של סעיף 18(ו) לעניין נכה הלוקה במחלת נפש, ובאותו עניין ניתן התגמול מיום השחרור, אך המקרה היה שונה בנסיבותיו מענייננו; בנדון דידן, כמתואר מעלה, אין המדובר במי שהיה בשנים הרלבנטיות, כלשון השופט חשין באותה פרשה (עמ' 488) "בארץ מאפליה", באותה פרשה, שם היה המשיב מאושפז מעת לעת בבית חולים לחולי נפש ומונה לו אפוטרופוס.

י"ב.     אשר לטענה בדבר מעמדן הראייתי של קביעות הועדות הרפואיות, נזכיר כי ועדת הערעור לא היתה נכונה לקבל את המצג העובדתי שהוצג לפניה על-ידי המבקש ואחיו, באשר לעבודתו בעיריית אילת, כמפורט בהחלטתה, ומתוך כבוד הבריות לא אשוב לכך. אך אזכיר, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי ערעור אליו, ולא כל שכן בגלגול נוסף, מוגבל לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים לנקודה משפטית בלבד, והנה עניין לנו בנדון דידן בהיבט עובדתי כעניין מרכזי. בית המשפט המחוזי העיר בצדק, כי יש הבדל בין קביעות הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי במבחניהן לעניין קצבת נכות כללית לבין מבחני ההכרה בנכה נצרך אצל המשיב; ועל מועדי ההגשה כבר עמדנו לעיל. אמנם אוסיף, כי לטעמי היה מקום למאמץ הדדי של הרשויות לקירוב המבחנים והאחדתם, אך לא בכך עסקינן בתיק זה. על כן קשה להלום גם טענה זו.   

י"ג.     סוף דבר, לא אוכל להיעתר לבקשה. אין בנסיבות צו להוצאות.

           ניתנה היום, י' באלול תשס"ח (10.9.08).