נדחתה עתירה לביטול פסק בורר בנוגע להעברת שחקן כדורסל לקבוצה אחרת

1.         על רקע העברתו של שחקן הכדורסל  ארז מרקוביץ מקבוצת הכדורסל של המשיבה, בה שיחק מספר שנים, לקבוצת הכדורסל של המבקשת בעונת המשחקים 2005-2006, התגלעה מחלוקת בין שתי הקבוצות באשר לחובתה של המבקשת לשלם למשיבה "דמי השבחה", מכח הוראות התקנון על פיו מתנהלת ליגת הכדורסל הבכירה בארץ (ליגת העל).

מחלוקת זו הועברה להכרעת בורר, מכח הוראות חוק הספורט 1988 והוראות תקנון איגוד הכדורסל המפעיל והמנהל את ליגת העל, אשר להוראותיו כפופות שתי הקבוצות.

הבורר, עו"ד ח. אלחדיף, דן במחלוקת וקבע, בפסק דין מיום 24.8.06, כי זכאית המשיבה ל"דמי השבחה" בשיעור 20% משכרו של השחקן אצל המבקשת בעונת המשחקים 2005/6.

2.                  על קביעה זו חולקת המבקשת ומכאן עתירתה לבטל את פסק הבורר, אותה היא מבססת על עילות הביטול המנויות בסעיף 24(3) ו-24(7) לחוק הבוררות.

3.                  טוענת המבקשת כי בפסקו את שפסק ובפרשו את הוראות התקנון, המסדירות את תשלום דמי ההשבחה לקבוצה המעבירה שחקן לקבוצה אחרת, כפי שפירש, חרג הבורר מסמכותו ועל כן דין פסקו להתבטל, מכח הוראת סעיף    24(3) הנ"ל.

אין בידי לקבל טענה זו.

אין מדובר בחריגה מסמכות, אלא לכל היותר בטעות של הבורר (לטענת המבקשת) בפרשנות שנתן להוראות התקנון.

הבורר קבע כי הוראות התקנון בדבר תשלום דמי השבחה מחייבות את המבקשת לשלם דמי השבחה למשיבה, חרף העובדה כי השחקן שיחק תקופה קצרה (כ-6 שבועות) בקבוצת כדורסל בצרפת, לאחר שחדל לשחק אצל המשיבה ובטרם עבר לשחק בשורות המבקשת.

בקביעתו זו לא חרג הבורר מסמכותו, אלא פעל במסגרתה, שהרי הוא הכריע בכך, במחלוקת שהובאה לפתחו ע"י שני הצדדים. הבורר התבקש ואף הוסמך במפורש ע"י שני הצדדים לקבוע האם זכאית המשיבה לדמי השבחה על יסוד הוראות התקנון, אם לאו. (ראה ההודעה המוסכמת שנמסרה לבורר אשר צורפה כנספח ה' לתובענה).

אף אם טעה הבורר בפרשנות שנתן להוראות הרלונטיות של התקנון (ואינני סבור כך), אין טעות זו מקימה עילה לביטול הפסק. כך נקבע לא אחת ע"י בתי המשפט. (ראה ספרה של פרופ' אוטולנגי על הבוררות עמ' 1,070).

נסיונה של המבקשת להסוות את טענותיה כנגד הפרשנות שנתן הבורר להוראות התקנון, אשר באופיין ומהותן הן טענות "ערעוריות", במעטה של טענת חריגה מסמכות, על מנת להקים עילה לביטול הפסק, נסיון זה לא יצלח. מדובר, כאמור, בטענות בעלות אופי "ערעורי" מובהק ואין באלה כדי להקים עילה לביטול הפסק, אף אם ממש בהן.

4.                  ממשיכה וטוענת המבקשת כי הפרשנות המוטעית של הבורר להוראות התקנון, מקימה עילה לביטול הפסק אף לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות המסמיך את בית המשפט לבטל פסק בורר לו הבורר לא פסק בהתאם לדין, בניגוד למוסכם בין הצדדים.

אף טענה זו יש לדחות מטעמים דומים.

הבורר הוסמך, אם במפורש ואם במשתמע, ע"י הצדדים להכריע "על יסוד תקנון דמי ההעברה ... תקנון אשר אושר ע"י איגוד הכדורסל" (נספח ה' לתובענה), בשאלה האם הוראות התקנון מחייבות, במקרה שהובא בפניו, לשלם "דמי השבחה". הוא הכריע לטובת המשיבה לאור פרשנותו אותה נימק על פי דעתו והשקפתו. 

אין לטעון, בנסיבות אלה, כי בהחלטתו זו לא פסק "בהתאם לדין" בניגוד למוסכם בין הצדדים. בהעלאת טענה מעין זו יש משום מסווה לטענה, אשר באופיה היא "ערעורית" ועל כן אין היא מקימה עילה לביטול הפסק.

לציין כי בטענה זו לגופה אין כל ממש.

על מנת להכריע במחלוקת שהובאה בפניו ע"י הצדדים היה על הבורר להתייחס להוראות התקנון ולפרשן, כפי שנעשה על ידו, שאם לא כן, לא היה עולה בידו להכריע בה כפי שהתבקש.

תוהה אני: האם קביעה של הבורר, בהתאם לפרשנות שהציעה המבקשת, היא פסיקה "בהתאם לדין"? אם כן, וכך היתה גורסת, מן הסתם, המבקשת, מדוע קביעה או פרשנות הנוגדת את דעתה אינה פסיקה על פי הדין. 

מכל מקום, הבורר פסק בהתאם לדין ובהתאם להוראות התקנון, תוך שהוא מפרש אותו, לפי מיטב שיפוטו המקצועי ושיקול דעתו. מתן פרשנות, כזו או אחרת, להוראות דין או הוראה תקנונית, או חוזית אחרת, אף אם מוטעית היא, אין משמעותה התעלמות, ודאי שלא התעלמות מכוונת, מהדין החל על המקרה.