נדחתה עתירה כנגד חיוב גן אירועים בארנונה ביתר

הרקע לעתירה:

בפני עתירה מנהלית בה טוענת העותרת, המחזיקה בנכס הנמצא בתחום שיפוטה של המשיבה והמשמש כגן אירועים בשם "פנינת הברון", כנגד המשיבה כי חייבה אותה בכספי ארנונה העולים על שנקבע בדין וסירבה להחזיר לה את הכספים העודפים ששילמה בשנים 1999 - 2003. העותרת טוענת טענות לעניין סמכותה של המשיבה להעלות את תעריף הארנונה החל משנת 86'.

המתווה הדיוני:

בגלגולו הראשון התיק הוגש ביום 13.5.04 כתביעה כספית בבית משפט השלום בחדרה. בית משפט השלום (כב' השופטת הדסה אסיף) קבע כי אין בסמכותו לדון בתביעה והתיק הועבר ביום 15.1.06 לביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לדיון במסגרת של עתירה מנהלית וכתב התביעה שהוגש במסגרת התביעה המקורית מהווה כתב עתירה.

על החלטה זו לא הוגשה ע"י מי מהצדדים בקשה למתן רשות לערער. בנסיבות אלו, ומשהפך ההליך לעתירה מנהלית, כי אז חלים כללי ניהול הדיון בהתאם לסדרי הדין והכללים המהותיים החלים על ניהול הדיון במתווה דיוני זה.  

טענות הצדדים:

העותרת טוענת כי המשיבה גבתה מיסי ארנונה בניגוד לסמכותה על פי דין בתקופה הרלוונטית לעתירה וכמפורט בעתירה. לטענת העותרת, המשיבה החליטה החלטות בדבר הטלת ארנונה כללית בשנים הרלוונטיות לאחר המועד שבו היה עליה להחליט ולכן יש להחיל בשנים אלה את שיעורי הארנונה של השנה הקודמת וזאת בהתאם לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א - 1950 (להלן: "צו המועצות המקומיות").

לטענת העותרת, היא פנתה למשיבה פעמים רבות והפנתה את תשומת לבה לכך כי היא גובה ממנה כספים ביתר ובניגוד לחוק, אך המשיבה המשיכה לגבות כספים נוספים בניגוד לחוק.

בנוסף, טוענת העותרת כי השימוש בכל חלקי הנכס שבנדון ובמיוחד בקרקע התפוסה לא השתנה מאז הקמת גן האירועים ועד היום ולכן המשיבה לא הייתה רשאית לשנות את סיווג נכסי המשנה בתוך הנכס, למרות שלא השתנה השימוש בהם ובאופן זה להגדיל את חיובי הארנונה של העותרת בניגוד לחוק.

המשיבה טוענת כי דין העתירה להדחות על הסף בשל השיהוי, ההתיישנות, המניעות ואי מיצוי ההליכים בהם לוקה העתירה. כן טוענת המשיבה כי העתירה איננה מפורטת דיה.

לטענת המשיבה, העותרת הגישה פעמים רבות השגות בנוגע לסיווג הארנונה, אך לא טרחה להעלות טענה כלשהי כדוגמת הטענות נשוא העתירה בנוגע לצו הארנונה של המועצה. בנוסף, בהשגות ובעררים שהוגשו ניתנו החלטות שלא הוגש עליהן כל ערעור לערכאה מוסמכת כלשהי ולכן ההחלטות הינן חלוטות והעותרת מנועה מלטעון כנגדן היום. בנוסף, העותרת הגיעה במרוצת השנים להסכמות מול המועצה בנוגע לשיעור הארנונה שבו תהיה מחויבת ואופן פריסת התשלום ואיננה יכולה להתנער מהסכמות אלה היום. המשיבה אף סבורה כי אין מקום להעניק לעותרת סעד מן היושר בנסיבות העניין.

המשיבה טוענת עוד כי העלאת תעריפי הארנונה נעשתה כדין, כמו גם חישוב התעריפים המדויקים ואף פורסמה כדין בצווי הארנונה המאושרים של המועצה. המשיבה טוענת גם לחזקת התקינות בעניין זה. לטענת המשיבה, העותרת טוענת טענות עובדתיות בלתי מבוססות ולא טרחה לגבותן במסמך תקף או חוות דעת חשבונית. לחילופין טוענת המשיבה כי גם אם ימצא פגם כלשהו בפעולות המועצה עדיין אין מקום ליתן לעותרת את הסעד אותו היא דורשת לאור עקרון הבטלות היחסית.

לטענת המשיבה, גם אם צווי הארנונה לא הוטלו במועד הקבוע בצו המועצות המקומיות, אין זה אומר שיחולו שיעורי הארנונה של השנה הקודמת והמועצה אינה רשאית להעלות אותם עוד, אלא תחול ארנונה כפי שנקבעה בשנה הקודמת, כשהיא מעודכנת על פי כללים כאמור בסעיף 9(א) לחוק ההסדרים.

לעניין שינוי סיווג הנכס לגן אירועים טוענת המשיבה כי העותרת בחרה שלא למצות את טענותיה בעניין זה כאשר הגישה השגה למועצה אך ההליכים בעניין זה הסתיימו בהליכי פשרה בין הצדדים והעותרת בחרה שלא לערער. כמו כן, טוענת המשיבה כי בשנת 1999 נוסף לרשימה של נכסים ושימושים הקבועים בתקנות ההסדרים "קרקע תפוסה המשמשת לעריכת אירועים" ולכן המשיבה לא הוסיפה על דעת עצמה סיווג נוסף ללא אישור שר המשפטים ושר האוצר, כטענת העותרת ואין עוד צורך לבקש אישור ספציפי מיוחד. 

דיון:

שיהוי ואי מיצוי הליכים :

סעיף 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובע לגבי המועד להגשת עתירה כי:

"(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.