נדחתה עתירה בעניין שומת ארנונה באגם זוהר

ההליך

6.      מדובר בעתירה בעניין שומת ארנונה באגם זוהר, בה התבקש בית המשפט להורות כי שומת הארנונה לשנת 2004 בטלה בשל היותה נוגדת הסכם בין הצדדים משנת 1999 שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "ההסכם"). כמו כן התבקש בית המשפט להורות כדלקמן: כי שומה זו אינה חוקית בהיותה נוגדת את הוראות חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004, האוסרות שינוי סיווג של נכס בשנת 2004 באופן המשפיע על סכום הארנונה בגינו; כי ההסכם עומד בתוקפו כל עוד לא בוטל על ידי בית משפט מוסמך; כי המשיבה אינה רשאית לפנות לבית המשפט בבקשה להשתחרר מההסכם כל עוד לא הביאה את העניין לדיון במליאת מועצתה; כי התיימרות המשיבה להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי ללא אישור בית המשפט היא בזיון בית המשפט; כי נטל השכנוע להוכיח שנפל פגם בכריתת ההסכם המצדיק את ביטולו מוטל על המשיבה; ולחלופין כי גם אם רשאית המשיבה להשתחרר מההסכם, אזי משיב 2, ששימש כראש המועצה המשיבה בעת חתימת ההסכם, אחראי אישית להוצאות העותרת ונזקיה בגין ביטול ההסכם.

העובדות המוסכמות

7.      מדובר בשטח של 1,500 דונם בשם "אגם זוהר" המצוי בתחומה של המשיבה. כמות המים באגם משתנה באופן משמעותי מפעם לפעם בהתאם לכמות המשקעים ובהתאם לכמות שאיבות המים של העותרת, שמחדירה מי קולחין לקרקעות שבאזור האגם לצורך טיהורם.

8.      כתוצאה מחילוקי דעות בין הצדדים שהתגלעו בעבר פנתה העותרת לבית משפט השלום באשדוד בה"פ 2057/96 מקורות נ' מועצה אזורית לכיש, ובמסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין ביום 7.9.99 (נספח ב' לעתירה).

9.      לפי ההסכם, השטח המוצף באגם סווג כ"קרקע תפוסה לאיגום" (לפי פריט 701 בצו הארנונה של המשיבה, להלן: "הצו") והשטח שאינו מוצף, ששטחו 500 דונם מתוך סה"כ 1,500 הדונם, סווג כ"קרקע חקלאית ליער" (לפי פריט 608 לצו). לפי סעיף 3 להסכם, העותרת רשאית למדוד את שטח המים באגם פעמיים בשנה, בחודשים מרץ ונובמבר, ועל פי מדידות אלה והסיווגים האמורים יחושב חיוב הארנונה השנתי.

10.      ביום 19.8.03, לאחר שהצדדים פעלו לפי ההסכם משנת 1999, הודיעה המשיבה לעותרת על השתחררות מההסכם החל מיום 1.1.04, מאחר שהסתבר לה כי ההסכם אינו חוקי, שכן לפי הוראות החוק עליה לחייב קרקע שאינה שטח איגום לפי הסיווג של "קרקע תפוסה", ולא לפי הסיווג של "קרקע חקלאית". כמו כן נכתב במכתב הנ"ל כי נגרמו למשיבה נזקים תקציביים בשל אי הוודאות הקשורה בחיובי הארנונה, ועל כן הודע לעותרת כי החל מיום 1.1.04 השטח שיחושב כקרקע לאיגום יהיה שטח האיגום הפוטנציאלי, דהיינו שטח קבוע שלא ישתנה במהלך השנים לפי מדידות העותרת.

11.      במכתב מיום 19.10.03 השיבה העותרת למשיבה כי ההסכם לא בוטל כדין, באשר הוא פסק דין תקף המחייב את הצדדים לו כל עוד לא שונה או בוטל על ידי בית משפט מוסמך. כמו כן נכתב במכתב זה כי לא התקבלה החלטה בעניין על ידי מליאת מועצת המשיבה, כי לפי דיני החוזים הכלליים ההסכם לא בוטל ולא התקיימה עילה לביטולו, כי המשיבה לא הצביעה על שינוי נסיבות לאחר שההסכם נחתם, כי הוראות חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004 מפנות לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000, שלפי תקנה 4(א) להן לא תשנה מועצה סיווג של נכס בשנת הכספים 2000 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס.

12.      כמו כן הוחלפו בין הצדדים מכתבים נוספים, וביום 6.1.04 שלחה המשיבה לעותרת שומת ארנונה לשנת המס 2004 לפיה סיווגה 1,000 דונם כ"קרקע תפוסה לאיגום" (לפי פריט 701 לצו, בו נעשה שימוש קודם לכן ביחס לאותו גודל שטח) ו-500 דונם סיווגה כ"קרקע תפוסה אחרת" (לפי פריט 705 לצו).

13.      התעריף החדש לפי הסיווג של "קרקע תפוסה אחרת" (סיווג לפי פריט 705) עמד ביום 6.1.04, לפי שומת ארנונה לשנת הכספים 2004 ששלחה המשיבה לעותרת, על 3,020 ש"ח לדונם, לעומת החיוב בעבר בגין "קרקע חקלאית ליער" (סיווג לפי פריט 608) שעמד בעת עריכת ההסכם (יום 7.9.99) על 6.6 ש"ח לדונם.

14.      ביום 12.5.04 נמחקה עתירה שהגישה העותרת על ידי בית משפט זה בפסק דין בו נקבע כי על העותרת למצות תחילה את הליך ההשגה והערר. ביום 5.9.05 קיבל בית המשפט העליון את ערעור העותרת (עע"מ 5640/04) וקבע כי בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה והעניין הוחזר לבית משפט זה לדיון בגוף העתירה.

טענות העותרת

15.      טענתה הראשונה של העותרת הייתה כי "הפה שאסר הוא הפה שיתיר", דהיינו שאותו בית משפט שנתן תוקף של פסק דין להסכם בשנת 1999 הוא הגורם היחיד המוסמך לשנותו או לבטלו, ומכל מקום כל עוד פסק הדין לא שונה או בוטל על ידי בית משפט כלשהו, הוא פסק דין תקף ומחייב. הטענה השנייה והחלופית של העותרת הייתה כי אפילו יכולה הייתה המשיבה לבטל או לשנות את ההסכם ללא התערבות בית משפט, הרי שלא התקיימה כל עילה להשתחררות מההסכם.

16.      העותרת טענה ראשית לעניין נטל השכנוע והסתמכה על פסק הדין של ארגון מגדלי הירקות, ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח' נ' מ"י, פ"ד נט(5) 481 (אסמכתא מס' 16 בכרך האסמכתאות מטעם העותרת), בטענה שלפי הפסקה השנייה בסעיף 47 לפסק הדין, הנטל להראות כי השתחררות מחוזה רשות היא מוצדקת מוטל על הרשות המבקשת לשחררה מהתחייבות זו. העותרת טענה כי הלכה זו, שנקבעה במסגרת הליך אזרחי, יפה גם לעניין הליך מנהלי.

17.      לטענת העותרת, ההסכם קבע חיוב בארנונה לפי השימוש שעושה העותרת בשטח, דהיינו את החלק המוצף מים חייבה המשיבה לפי תעריף של איגום מים ואת החלק שאינו מוצף חייבה לפי הסיווג של קרקע חקלאית, וזאת לפי מנגנון של מדידות פעמיים בשנה כך שמודד מטעם העותרת ימדוד איזה שטח מוצף ואיזה שטח אינו מוצף מתוך סה"כ השטח של 1,500 דונם.

18.      לגבי הטענה של חד צדדיות בנוגע לכך שהעותרת בלבד יכולה להוציא מודדים, בעוד שהמשיבה לא יכולה לעשות כן לפי ההסכם, טענה העותרת שלו היו פונים אליה לא הייתה כל בעיה בעניין זה ולא הייתה בעיה בנושא אי הוודאות והתלות במפלס המים לעניין ההכנסות שתקבל העותרת מהנכס, שכן העותרת לא הייתה מתנגדת להוריד את נושא המדידות מההסכם.

19.      העותרת טענה שהשאלה אינה אם ניתן לסווג את השטח שחיובו בארנונה שנוי במחלוקת (שאינו מוצף במים) כקרקע חקלאית, אם לאו, מאחר שהמשיבה הסכימה לכך וניתן להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין, ולכן כל עוד הוא לא שונה ולא תוקן, הייתה המשיבה צריכה לפנות לערכאה המתאימה לשם כך.

20.      כמו כן נטען, כי נושא ההשתחררות מההסכם רלוונטי במישור ההסכמי, ולא במישור של פסק הדין, דהיינו שברגע שניתן להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין על ידי בית משפט, מי מהצדדים הרוצה לעשות שימוש בהלכת ההשתחררות, עדיין צריך לבוא לבית המשפט ולהודיע שהתקיימו תנאים כאלה ואחרים לטענתו, ולכן הוא מבקש להשתחרר.

21.      כאסמכתאות לטיעוניה הפנתה העותרת לקטגוריה ד' בכרך האסמכתאות שהגישה בעניין ביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, וביניהן אסמכתא מס' 5 ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרידי ברבי, פ"ד מח(4) 689, סעיף 13 סיפא לפסק הדין, שם נקבע שבעל דין הרוצה לבטל פסק דין שניתן בהסכמה יגיש תובענה לבית משפט מוסמך ואינו יכול להסתפק בהודעת ביטול. כמו כן נטען שבאסמכתא מס' 6 שם, ה"פ 246/96, בש"א 6612/04 שובל נס נ' שפלטר מרים ואח' נקבע לעניין פסק דין אמריקאי שהוכר כאכיף בישראל, כי גם במקרה של שינוי נסיבות דרמטי יש להגיש תביעה חדשה. לשאלת בית המשפט האם ההלכות האמורות בהליכים אזרחיים נכונות גם במשפט המנהלי, השיב ב"כ העותרת כי אין בפניו מקרה הדומה לענייננו בהליך מנהלי. כמו כן הפנה לאסמכתא מס' 7 משנת 2006, ע"א 9344/04 ד"ר אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ, שם חתמו על חוזה ובדיעבד התברר לאחד הצדדים שהצעת חוק באותו עניין כבר התגלגלה וטענתו הייתה כי הצד השני יכול היה לדעת על כך, ועל כן הגיש בקשה לבטל את פסק הדין המוסכם בטענה של טעות מהותית במצב המשפטי. בית המשפט קבע כי טעות לגבי התפתחות חקיקתית מאוחרת היא בגדר הסיכונים שצד לוקח על עצמו בעת חתימת הסכם ולכן הטענה נדחתה. מכך למד ב"כ העותרת כי המשיבה אינה יכולה להיבנות מפסיקה מאוחרת להסכם של 1999 בנושא של אי חוקיות, מה עוד שהפסיקה אינה חד משמעית. כמו כן הפנה ב"כ העותרת לאסמכתא מס' 8, בג"צ 6103/93 סימה לוי ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי מעלה אדומים ואח', לסעיף 11 סיפא לפסק הדין, בעמ' 603 לעניין הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין ויש לקיים את הוראותיו.

22.      לחלופין לטענתה הראשונה של העותרת כי "הפה שאסר הוא הפה שיתיר" וכי כל עוד פסק הדין לא שונה או בוטל על ידי בית משפט הוא תקף ומחייב, טענה העותרת לעניין הלכת ההשתחררות של רשות מנהלית מהסכם. העותרת הפנתה לאסמכתא מס' 13, ע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, פ"ד נט(1) 111, שם נחתם הסכם פשרה בין הצדדים שקיבל תוקף על ידי ועדת ערר, וכן למאמרה של ד' ברק-ארז "השתחררות מחוזה של רשות מנהלית: מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית", המשפט, גיליון 20, יוני 2005, לפיו רשות מנהלית אינה יכולה להשתמש בנושא ההשתחררות מטעמים כלכליים, אלא מפאת שינוי נסיבות משמעותי. לטענת העותרת כך אירע למשל באסמכתא מס' 14, ע"א 6328/97 רגב ואח' נ' משרד הבטחון, פ"ד נד(5) 506, שם היה שינוי הנסיבות פרוץ מלחמה. כמו כן הפנה ב"כ העותרת לפסקי דין נוספים.

23.      העותרת טענה כי המשיבה חייבה את השטח הלא מוצף כ"קרקע תפוסה", ובכך הכפילה את התעריף שסוכם פי 400, בעוד שהמשיבה ניסחה את הפריטים בצו הארנונה והיא אשר בחרה להשתמש באחד מהם, בעוד שיכולה הייתה לבחור בסיווג לפי פריט אחר בצו.

טענות המשיבים

24.      לטענת ב"כ המשיבים, בהסכם בין העותרת לבין המועצה האזורית מנשה משנת 2004 (נספח ה' לכתב התשובה מטעם המשיבה) נכללה התחייבות בנספח ה' בסעיף 11, לפיה "המועצה מתחייבת שלא לבקש היתר חריג להעלאת ארנונה על הסיווגים המפורטים בנספח א' החלים על מקורות". דהיינו, כשהעותרת רצתה לקבוע בהסכם שמועצה לא תהא רשאית לבקש העלאה של התעריף, כך קבעה, ואילו בהסכם עם המשיבה משנת 93' לא נכללה הגבלה מסוג זה, ובסעיף 4 להסכם 93' אף נקבע שהעותרת תחויב בגין אגם זוהר על בסיס התעריף המתוקן "בתוספת העלאות ו/או שינויים בתעריף שיאושרו ו/או שיחולו כדין". ואכן בשנת 96' פנתה המשיבה לשרי הפנים והאוצר וביקשה העלאה חריגה של תעריפים לגבי שורה ארוכה של נכסים, לא רק לגבי נכסי העותרת, השרים אישרו העלאות לגבי "קרקע תפוסה המשמשת למתקני מים" ולגבי "קרקע תפוסה לאיגום" (נספח ב' לכתב התשובה לעתירה מטעם המשיבה), והעותרת פנתה לבית משפט השלום באשדוד בהמרצת פתיחה בעניין ההעלאה ותקפה את המשיבה על כך שפנתה לשרים להעלאת התעריפים, כפי שהמשיבה הייתה רשאית לעשות, וכן ביקשה להשתחרר רטרואקטיבית מהסכם 93' מאחר שהיא סברה שאותו הסכם לא מטיב עמה, שכן יש לחייבה לפי סיווג אחר שתעריפו נמוך יותר. כלומר, העותרת מעלה כיום טענות כנגד המשיבה על דרך פעולה שהעותרת עצמה נקטה כשהדבר התאים לצרכיה בזמנו.