נדחתה טענת מורשע ברצח לחוסר כשירות לעמוד לדין והגנה של אי שפיות הדעת

השופט ד' חשין:

1.        זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אמינוף והשופטים ז' הווארי ונ' מוניץ) בת"פ 571/98, שבו הורשע המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), ונגזר עליו עונש של מאסר עולם.

           ב"כ המערער טוען, כי פסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי דינו להתבטל, הן משום שהמערער לא היה כשיר לעמוד לדין והן משום שקמה לו הגנה של אי שפיות הדעת בעת ביצוע המעשה. לחלופין, טוען ב"כ המערער, כי המערער זכאי לענישה מופחתת מכוח סעיף 300א לחוק העונשין.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין וההליכים עד כה

2.        ביום 30.12.98 הוגש כתב אישום נגד המערער, בו הואשם ברצח בכוונה תחילה. לפי כתב האישום, בין המערער לבין אחותו נ' שרר סכסוך מתמשך, בין היתר על רקע ירושת אביהם וחיובו של המערער בתשלום מזונותיה של אחותו, בעקבות תביעה שהגישה נגדו לבית הדין השרעי. על פי כתב האישום, ביום 14.12.98 הייתה אשתו של המערער יחד עם ילדיהם מחוץ לעיר; בשעות הערב, בעת שאחותו נ' הייתה בביתו של המערער, נטל המערער סכין ונעצה בגרונה מספר פעמים; נ' ניסתה להתגונן אך לבסוף מתה כתוצאה מהחתכים. כתב האישום מוסיף, כי המערער הניח את גופת אחותו על מריצה, כיסה אותה בשמיכה, הובילה למחסן ביתו ולאחר מכן שטף את רצפת הבית מכתמי הדם שהצטברו וניקה את הסכין.

3.        מחומר הראיות עולה, כי המערער הודה בביצוע הרצח בפני השוטרים שהגיעו לביתו יום למחרת הרצח, והוא אף הובילם אל הגופה (ת/9; מזכר מיום 15.12.98 מאת רס"מ ישעיהו פרץ). כן עולה, כי המערער הודה ברצח גם בחקירה מתועדת, שנערכה כשבוע לאחר מכן. אמנם באותה חקירה ענה לעתים כי אינו יודע או אינו זוכר מה אירע, אך לצד זאת, במענה לחלק מהשאלות הודה הן בסכסוך עם אחותו והן במעשים המיוחסים לו (ת/6; חקירה מיום 21.12.98).

4.        בהוראת בית המשפט נשלח המערער להסתכלות פסיכיאטרית. זו נערכה במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" בין התאריכים 8.1.99 לבין 26.1.99. בסיכום המחלה (מיום 26.1.99) נאמר מפי הפסיכיאטרים המטפלים (ד"ר כספי וד"ר שמיר), כי המערער "מסוגל להבין הליכי משפט ולעצב לעצמו קו הגנה ולפיכך יכול לעמוד לדין. ומכיוון שאין עדות להפרעה הפוגעת בשיפוט, לא בזמן הסתכלות ולא באנמנזה, הנ"ל להערכתנו יודע להבדיל בין מותר לאסור ולפיכך אחראי למעשיו" (ת/37; להלן - חוות הדעת הראשונה).

           עקב תלונות המערער על שמיעת קולות ומחשבות אובדניות, ובשל ניסיונותיו לפגוע בעצמו, אושפז המערער שוב (מיום 25.2.99 עד 4.4.1999), הפעם במרכז לבריאות הנפש "באר יעקב" שעל יד בית סוהר איילון. בסיכום המחלה (מיום 18.5.99) סיכמו מנהל המחלקה (ד"ר גרינשפן), הרופאה המטפלת (ד"ר חסין) ופסיכולוגית קלינית (גב' לאונרד), כי התרשמותם היא "שמדובר בהתנהגות מגמתית לשם השגת הקלה בעונש" (ת/39; סיכום מחלה זה, אף שאינו ערוך כחוות דעת, יכונה להלן - חוות הדעת השנייה).

5.        במסגרת עסקת טיעון, הודה המערער במעשים המיוחסים לו והורשע על פי הודייתו (ביום 21.6.99). במועד הטיעונים לעונש (6.9.99), התפרץ המערער בגידופים כלפי בא כוחו דאז (עו"ד אבו אחמד), הודיעו כי אין לו אמון בו וכפר במעשים המיוחסים לו. במועד הדיון שנקבע להשמעת גזר הדין (19.9.99), ביקש בא כוח המערער להתפטר מייצוג, בעקבות התנהלות זו של המערער, שנמשכה גם במועד זה. בית המשפט ביטל את הכרעת הדין ואיפשר למערער לחזור בו מהודייתו.

           הדיון בתיק המשיך בפני מותב אחר, ולמערער מונה סניגור חדש, מטעם הסניגוריה הציבורית (עו"ד גינת). בשלב זה כבר התנגד המערער לכל ייצוג שהוא. בית המשפט לא שיחרר את הסניגור מייצוג (ביום 18.11.99), אך נעתר לבקשתו והורה (ביום 9.12.99) על עריכת בדיקה פסיכיאטרית נוספת למערער בטרם יימשכו ההליכים נגדו.

6.        המערער אושפז שוב במחלקה הסגורה של "באר יעקב" בין התאריכים 3.1.00 לבין 20.2.00. בסיכום חוות דעתם ציינו הפעם מנהל המחלקה (ד"ר גרינשפן), הרופאה המטפלת (ד"ר חסין) והקרימינולוגית הקלינית (גב' אסולין), כי להערכתם המערער נמצא "במצב פסיכוטי פרנואידי. אינו יכול לשתף פעולה עם סניגורו ואינו כשיר לעמוד לדין". באשר לשאלת אחריותו של המערער בעת ביצוע המעשה, נכתב כי "אנו סומכין ידינו על [חוות הדעת הראשונה] שמצאה אותו אחראי לביצוע המעשה בו הינו מואשם". עוד כתבו כי המערער זקוק להמשך אשפוז פסיכיאטרי (ראו ת/38; להלן - חוות הדעת השלישית).

           לבקשת ב"כ המערער ובהסכמת המשיבה, החליט בית המשפט המחוזי (ביום 26.3.00) על הפסקת ההליכים נגד המערער ועל אשפוזו. באותה החלטה הורה בית המשפט לפסיכיאטר המחוזי להודיע למשיבה על כל שינוי לטובה שיחול במצבו של המערער ועל כל התכנסות של ועדה בעניינו, כדי שהמשיבה תוכל לגבש עמדה לעניין המשך אשפוזו. המערער אושפז ב"שער מנשה".

7.        ביום 18.6.00 המליצה מנהלת המחלקה ב"שער מנשה" (ד"ר נעון) לשחרר את המערער מהאשפוז ולהחזירו למעצר (ת/40; מסמך זה, אף שאינו ערוך כחוות דעת, יכונה להלן - חוות הדעת הרביעית). בסיכום חוות דעת זו נכתב כי המערער "פיתח מצב פסיכוטי פרנואידי בעת היותו במאסר [צ"ל: במעצר] ולאחר שהוחלט שהינו אחראי בעת ביצוע העברה בה הואשם - רצח אחותו". כן נכתב, כי "כעת מבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור ויכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו".

           חברי הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (המשפטנית גינסברג, ד"ר גנדלביץ וד"ר רומוב; להלן - הוועדה הראשונה), שבדקו את המערער ביום 28.6.00, ציינו לפרוטוקול, תחת הכותרת "ממצאי בדיקת החולה", כי הוא "לא שיתף פעולה לאורך כל הבדיקה עם חברי הועדה ולא היה ניתן לבדוק קיום או אי קיום של פעילות פסיכוטית. בסה"כ ההתרשמות היא שמבין את משמעות המעשים [ש]הוא מואשם בהם" (ת/42). הוועדה ביקשה לערוך בדיקה פסיכודיאגנוסטית נוספת.

           תוצאות הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית שנערכה למערער סוכמו ביום 18.7.00 על ידי הפסיכולוג הקליני ע' עמרמי (תוצאות הבדיקה, שלא נערכו כחוות דעת, יכונו להלן - חוות הדעת החמישית). בחוות הדעת, תחת הכותרת "תוצאות המבחנים", נכתב כי "לא נמצאו ביטויים של פסיכוזה אקוטית. ניתן לראות כי במצבים מוכרים ומובנים קיימת יכולת פורמלית להתמצאות ולהבנה של נורמות חברתיות מקובלות. ... במצבים בלתי-מובנים או במצבי לחץ אמוציונלי חשיבתו נעשית כאוטית עד כדי פגיעה חמורה בבוחן המציאות ובשיפוט, האופיינית בד"כ למצבי מחלת נפש". לסיכום, נכתב בחוות הדעת: "לא מדובר במצב אקוטי של פסיכוזה. עפ"י חומר המבחנים ניתן להתרשם כי מדובר באדם הסובל מתהליך סכיזופרני כרוני אשר אינו בא לידי ביטוי במצבים מוגדרים ומוכרים. סימני המחלה באים לידי ביטוי ממשי בעיקר במצבים בלתי-מוגדרים או תחת לחצים רגשיים העוברים את סף הסבילות הנמוך שלו".

           ביום 19.7.00, לאחר קבלת תוצאות בדיקה זו, שוב התכנסה הוועדה (באותו הרכב) לדיון בעניין שחרורו של המערער, לפי בקשת מנהלת המחלקה, ד"ר נעון (להלן - הוועדה השנייה). הוועדה החליטה על המשך אשפוזו של המערער, בציינה, תחת הכותרת "נימוקים", ש"אין חילוקי דעות, כי מדובר בחולה סכיזופרני. השלב הנוכחי של המחלה, הוא אינו שלב פעיל, אומנם, הנ"ל ... זקוק בהמשך הטיפול התרופתי. כמו-כן, הועדה התרשמה [לא ברור] סימני ליקוי ברורים ופגיעה בשיפוט שהם חלק בלתי נפרד של תהליך סכיזופרני ... ואין חילוקי דעות האם הבנאדם חולה, או לא" (ת/41).

8.        ביום 12.9.00 פנו שוב מטעם "שער מנשה" לוועדה הפסיכיאטרית בבקשה לשחרר את המערער מאשפוז (ת/43; פנייה זו, שלא נערכה כחוות דעת, תכונה להלן - חוות הדעת הששית). הבקשה הייתה הפעם מפי ד"ר י' נחמקין (רופא בכיר). בסיכום שלה צוין, כמו בבקשה הקודמת (חוות הדעת הרביעית), כי המערער "פיתח מצב פסיכוטי פרנואידי בעת היותו במאסר ולאחר שהוחלט שהינו אחראי בעת ביצוע העברה בה הואשם", וכי "כעת מבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור ויכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו".

           יום לאחר מכן (13.9.00) שוב התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (בהרכב המשפטנית גינסברג, ד"ר וייל וד"ר רומוב; להלן - הוועדה השלישית). הוועדה התרשמה כי המערער סובל מתהליך סכיזופרני ונמצא בשלב לא פעיל של המחלה. צוין כי "במצב כזה אין אפשרות להמשיך את אשפוזו באופן כפוי", ולפיכך החליטה לשחררו מבית החולים, תוך המלצה כי יימצא בכלא במקום שבו יוכל לקבל טיפול תרופתי (ראו ת/44).

           המערער שוחרר מאשפוזו ביום 28.9.00. בסיכום המחלה שנכתב על ידי מנהלת המחלקה, ד"ר נעון, צוין כי המערער "יכול לפתח שוב מצב פסיכוטי חריף באם לא יתמיד בנטילת התרופות", ולפיכך הומלץ כי ימשיך בטיפול תרופתי וכי יימשך מעקב פסיכיאטרי אחריו (סיכום מחלה זה, אף שלא נערך כחוות דעת, יכונה להלן - חוות הדעת השביעית). בחוות דעת משלימה מיום 15.11.00 (ת/45; להלן - חוות הדעת השמינית), לאחר בדיקה נוספת שנערכה על ידי ד"ר נעון בהוראת בית המשפט, נכתב, תחת הכותרת "מסקנה", כי "כעת לא נצפו סימנים למחלת נפש וכן לא ניצפו ליקויים פוסט פסיכוטיים ... הנ"ל מבדיל בין טוב לרע מותר לאסור, יכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו". בהמשך, תחת הכותרת "לגבי השאלה בדבר מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה", נכתב כי אין אפשרות לשלול את המסקנות אליהן הגיעו הרופאים בחוות הדעת הראשונה והשלישית, לפיהן המערער היה אחראי למעשיו. הומלץ על המשך נטילת תרופות "כל עוד נמשך מצב הסטרס על רקע ההליך המשפטי, על מנת למנוע משבר נפשי חוזר".