נדחתה התנגדות לצוואה- לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת

פתח דבר

1.         תובענה לקיום צוואה, צוואתו של המנוח צ.ש. ז"ל (להלן: "המנוח"), צוואה בכתב מיום 23.11.94 (להלן: "הצוואה") והתנגדות לה.

2.         א.         הצוואה נחתמה בפני שני עדים, עורך דין ומזכירתו, במשרדו של עורך הדין

והופקדה בבית המשפט המחוזי בו ביום, אישית על ידי המנוח (ר' תיק הפקדת צוואה 2 -  94 - 0906 שצורף לתיק). בצוואה הנחיל המנוח את כל רכושו " מסוג כלשהו, בארץ ובחו"ל, במטלטלין, במקרקעין, בזכויות בכספים בפקדונות" לבנו, התובע. המתנגדים - בתו ובנו של המנוח, אחות ואח לתובע - טענו לפסלותה של הצוואה מחמת שני פגמים שנפלו בה - המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה (ס' 7 להתנגדות); הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת (ס' 4, 5, 6 להתנגדות). בהתנגדותם הוסיפו וציינו המתנגדים, כי המנוח לא ידע קרוא וכתוב ודיבר עברית באופן 'מועט' ומשובש (ס' 3 להתנגדות) וכיוונו לשוני בין חתימת המנוח על הצוואה לחתימתו מקדמא דנה כמלמד על כשרותו הפגומה של המנוח לעשות צוואה (ס' 8 להתנגדות). בישיבת יום 26.6.00 הבהיר  ב"כ המתנגדים, כי אין הוא טוען שהחתימה על הצוואה אינה חתימתו של המנוח אם כי הוא שומר לעצמו את הזכות לטעון לכך אם יתעורר חשד מבוסס במהלך ההתדיינות המשפטית. חשד שכזה לא התעורר וסופו שטענה זו נזנחה (ר' לענין זה גם הצהרת ב"כ הנתבעים בעמ' 26 לפרוט' ש' 20-24 ועדות הנתבעת 1 בעמ' 70 לפרוט' ש' 21-23).

3.         בתום הליך ההוכחות סיכם ב"כ המתנגדים את טענות ההתנגדות, שנטענו בכתב ההתנגדות, בסעיף 1 לפרק המבוא לסיכומיו, תוך שהוא מוסיף טענה נוספת - מעורבות בצוואה, וטוען לבטלת הצוואה גם מחמת שזו לא הוסברה /הוקראה למנוח שלא ידע לקרוא עברית. טענת המעורבות התווספה כעילה להתנגדות לקיום הצוואה במסגרת בקשה לתיקון ההתנגדות (בש"א 1412/02, ס' 68 ואילך לתצהיר התומך) בה הרחיבו הנתבעים גם בפירוט עובדתי לתמיכה בטענות ההתנגדות כפי שפורטו בכתב ההתנגדות המקורי.

חזקת הכשרות ונטל השכנוע

4.         א.         צוואה שלא נפל בה פגם פורמלי בחזקת  כשרות היא והנטל לפסילתה

מוטל כל כולו על הטוען לכך, המתנגדים - הנתבעים בענייננו (ולא "התובעים" כפי שמכנה אותם, בטעות, בא כוחם בסיכומיו, בניגוד לתקנה 21 לתקנות הירושה תשכ"ה - 1965 ולהחלטתי מיום 10.4.00).

ב.         ההלכה בענין זה ידועה וברורה ואינה צריכה ראיה. על המתנגדים - הנתבעים לעמוד בנטל השכנוע להוכחת טענותיהם. לפתחם מוטל נטל השכנוע הסופי להוכיח שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה ו/או שחתם על הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת ו/או שהנתבע היה מעורב בעשיית הצוואה, מעורבות שיש בה כדי להביא לבטלות זכייתו על פי סעיף 35 לחוק הירושה. טענת ב"כ המתנגדים, כי הוכחת נסיבות המצביעות על השפעה בלתי הוגנת הופכת את נטל השכנוע ומעבירה אותו על שכמו של מבקש הקיום - התובע בענייננו - אינה נכונה. בהתקיים נסיבות כאמור, במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומן של אותן נסיבות שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומן של אותן נסיבות. עם זאת נטל השכנוע, בסופו של מסע, מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד. הוא זה שצריך לשכנע את ביהמ"ש שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי אלא על ידי השפעה בלתי הוגנת והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה. ר' לענין זה דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש נב(2) 813. דיון נוסף זה נשכח על ידי ב"כ הנתבעים אשר בחר להפנות לערעור האזרחי - ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום מט(1)318; ר' גם ש. שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שניה, 230-237).

5.         א.         הצוואה, בענינינו,  מחזיקה עמוד אחד ועומדת היא, על פניה, בכל

הדרישות הצורניות של צוואה בכתב לפי סעיף 18 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן : "חוק הירושה"). הצוואה בכתב ונושאת תאריך. הצוואה חתומה בידי המנוח בפני שני עדים. היא נושאת את הצהרת המנוח, כי זו צוואתו והעדים מאשרים, כי הוא הצהיר וחתם עליה כאמור.

ב.         עם זאת - המנוח לא ידע קרוא וכתוב בעברית. אין על כך מחלוקת. מאשר זאת גם התובע בחקירתו הנגדית בעמ' 155 ש' 4-18. הצוואה נערכה בשפה העברית. המנוח לא יכול היה לקרוא אותה ואף לא קרא אותה בפועל. עת/1, עו"ד גלרט, מי שערך את הצוואה ושימש אחד העדים לה, אינו מעיד בתצהיר עדותו הראשית, כי המנוח קרא את הצוואה. בסעיף 10 לתצהירו מצהיר עת/1, כי הוא הקריא למנוח את הצוואה. גם בחקירתו הנגדית לא מאשר עת/1, מידיעה, כי המנוח קרא את הצוואה. בעמ' 114 לפרוט' ש' 22 מאשר עת/1, כי הוא הניח שהמנוח ידע לקרוא עברית וכמה שורות קודם לכן (ש' 1-4) מלמד אותנו עת/1, כי הוא הסיק שהמנוח קרא את הצוואה מעצם תהליך החתימה עליה - הוא נתן אותה למנוח, המנוח החזיר לו אותה ואחרי זה חתם. מזה הוציא עת/1 את המסקנה, כי המנוח קרא את הצוואה.

ג.         משכך, טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, עובר נטל השכנוע על שכמו של התובע, הזוכה על פי הצוואה, להוכיח, כי המנוח הבין את הוראות הצוואה עליה חתם.  לטענתו, אם לא יוכיח התובע, כי מאן דהוא הסביר למנוח את הצוואה ומשמעויותיה וכי הוא, המנוח, הבין אותה, דין ההתנגדות להתקבל (ס' 5(א) לסיכומיו). את טענתו זו סומך ב"כ הנתבעים על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2119/94 לנדאו נ' וין מט(2) 77 שם נקבע, והוא מצטט:

"לטעמי במקום שבו מי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו בוחר לעשותה 'בעדים' ואינו דואג לקיומו של רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראתה באוזניו - בלשון שהוא שומע ומבין - הריהו פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה ; וזאת - מן הטעם שהצהרתו של המצווה בפני עדי האימות 'זו צוואתי' אינה שלמה, ואינה ממלאה את תכליתה. הועלתה התנגדות כאמור יהיה על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות, כי המצווה ידע ש'זו צוואתו', הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט העניני, כפי שמתחייב מהצהרתו".

6.         פיסקא זו, בפרשת לנדאו נ' וין, כמו גם פיסקא נוספת אותה בוחר אני לצטט במלואה:

"......מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקראה -

בשל אי ידיעת השפה ואם מטעם אחר כלשהו - נושא

בחובה להבטיח: ראשית, כי תוכנה של הצוואה יובא