נדחתה הכרה בדרגת נכות בשיעור 60% מתאונת דרכים בעת השירות

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיאה גילאור והשופטים דר ושיף) מיום 4.4.06 בע"א 1378/05, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב) מיום 28.2.05 בע"נ 865/00. בפסק דין הועדה אושרה החלטת המשיב לדחות את בקשת המבקש להכיר בדרגת נכותו בשיעור 60% למפרע, מאז יום פציעתו בשנת 1974.

ב.        (1) המבקש, יליד 1953, נפגע בראשו בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 27.10.74, בעת שירותו כקצין בצה"ל. הפגיעה גרמה, בין היתר, לליקויי שמיעה ולאבדן חוש הריח. תביעתו להכרת זכות לפי חוק הנכים התקבלה בשנת 1975, והועדה הרפואית שדנה בעניינו, קבעה לו דרגת נכות זמנית בשיעור של 24%. הועדה ציינה בקביעתה, כי יש להניח שהסימפטומים הנפשיים נובעים מן התאונה הקשה. בספטמבר 1976 קבעה ועדה רפואית, כי מצבו הרפואי של המבקש הוטב, והעמידה את דרגת הנכות שלו על 5%. המבקש עירער על קביעה זו לועדה רפואית עליונה. זו קיבלה, ביום 23.3.77, את ערעורו במישור הפסיכיאטריה, וקבעה לו דרגת נכות זמנית בשיעור 15%. שיעור זה נותר על כנו גם לאחר בדיקה חוזרת מיום 23.10.77. ביום 18.9.78 נערכה למבקש בדיקה חוזרת נוספת ובה הועלה שיעור הנכות הזמנית ל-24%. ביום 16.2.81, לאחר בדיקה חוזרת נוספת וקבלת חוות דעת רפואית, קבעה ועדה רפואית דרגת נכות צמיתה בשיעור 15%.

(2) בשנת 1991 פנה המבקש בבקשה להכיר בהחמרה במצבו הרפואי, וצירף לפנייתו מכתב מן המחלקה הנוירולוגית בה טופל; לאחר בדיקתו על ידי הועדה הרפואית, נקבע בהחלטתה מיום 23.3.92, כי לא חל שינוי במצב המבקש ושיעור הנכות יישאר על כנו, היינו 15%. ביום 15.8.99 שב המבקש ועתר לבדיקה חוזרת בקשר להחמרה במצבו; הפעם צירף לבקשתו תוצאות בדיקת C.T. בהחלטת הועדה הרפואית הופנה המבקש לבדיקה ביחידה לנוירולוגיה קוגניטיבית, ולאחר קבלת תוצאותיה הועמדה, ביום 13.2.00, דרגת נכותו על שיעור של 60%, בשל אנצפלופטיה תוך ירידה ברמה הקוגניטיבית בצורה קשה. בהחלטת הועדה צוין, כי "הנכות הפסיכיאטרית היא חלק מהתסמונת הקוגנטיבית בשל חבלה באונת המצח. כאבי הראש עליהם התלונן התובע במשך כל השנים הינם גם כן חלק מאותה התסמונת". המשיב קבע את דרגת נכות זו מיום פנייתו של המבקש, 15.8.99, והודיע על כך למבקש ביום 21.3.00. 

           (3) ביום 20.11.00 פנה המבקש באמצעות בא כוחו אל המשיב, בבקשה להכיר רטרואקטיבית בדרגת הנכות העדכנית ולהחילה מאז יום פגיעתו בשנת 1974. ביום 28.11.00 דחה המשיב את הבקשה, בנימוק ש"כל הליך של ועדה רפואית הינו הליך חדש... לא יכולה ועדה אחרת מאוחרת יותר להחליף את שיקול דעת המוקדמת בשיקול דעתה". על החלטה זו עירער המבקש בפני ועדת הערעור. ביום 8.3.01 דחתה הועדה את ערעורו, עוד בטרם הוגשה תגובת המשיב ומבלי שהתקיים דיון לגופו של עניין. ערעור שהוגש על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 2301/01) נסתיים בהסכם פשרה, שאושר בבית המשפט, לפיו יוחזר הדיון לועדת הערעור. ביום 28.2.05 ניתן פסק דינה החדש של ועדת הערעור; הועדה דחתה את הערעור בקבעה, כי המשיב פעל על פי הוראות סעיף 35 לחוק הנכים, וכי תביעת המבקש אינה מתיישבת עם הוראות סעיף זה. כן נקבע, כי אין לקבל את טענת המבקש, שהחלטתו החדשה של המשיב יש בה משום "הודאה בטעות" המחייבת אותו להחיל את קביעתו למפרע. המבקש עירער לבית המשפט המחוזי, ואף שם נדחתה עמדת המבקש לפיה יש להחיל את דרגת נכותו למפרע, "שכן סעיף 35(ב) לחוק אינו מאפשר קביעה כזו, אף אם טעה קצין התגמולים בקביעותיו". עם זאת, קבע בית המשפט, "לאור נכותו הגבוהה (של המבקש - א"ר) ועמדת באת כח המשיב", כי יש להחיל על המקרה את ההוראה שבסעיף 35 (ב), לפיה ניתן לקבוע את תשלום התגמולים ממועד מוקדם יותר, "ובלבד שלא יקדם יותר משנה אחת להגשת הראיות החדשות", ועל כן נקבעה תקופת הנכות בשיעור 60% החל מיום 15.8.98. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית.

ג.        (1) לטענת המבקש, הנכות שנקבעה לו בשנת 1999 היא זו לה היה ראוי מלכתחילה בעת פציעתו בשנת 1974, והפנייה בשנת 1999 בטענה של החמרת המצב נעשתה רק מאחר שנסגרו נתיבי הפניות האחרים. נטען, כי במשך השנים פנה המבקש למשיב, וזאת חרף קשיים שהוצבו נכחו בשל מצבו הרפואי, אך פניותיו הרבות הושבו ריקם. עוד נטען, כי התנהגותם של הרופאים מטעם המשיב היא "שערורייתית ורשלנית". נטען, כי מטרתו של חוק הנכים היא מטרה סוציאלית מיטיבה, וכי אין טענת המשיב בדבר "המחסום החוקי" להכיר בנכותו של המבקש למפרע עולה בקנה אחד עם מטרת החוק. כן הפנה המבקש לפסק הדין בע"א 2462/02 (חיפה) סועאד נ' קצין התגמולים (לא פורסם, ניתן ביום 4.12.02), שבו הכיר בית המשפט המחוזי בחיפה (אגב, באותו הרכב שדן בתיק נשוא ענייננו) באופן רטרואקטיבי, כנטען, בנכותו של המערער שם.

           (2) נתבקשה תגובה, והמשיב טוען כי דין הבקשה להידחות. נטען, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כן נטען, כי לגופו של עניין, ניתנה החלטת הועדה לפי סעיף 35(ב) לחוק הנכים, מכוח הראיה החדשה שהוגשה על ידי המשיב בפנייתו מיום 15.8.99; ובהתאם להוראות סעיף זה, הוכרה דרגת הנכות, על פי הכרעת בית המשפט המחוזי, ממועד שנה קודם להגשת הראיה. נטען, כי הדברים תואמים את פרשנותו של בית משפט זה לסעיף 35.

ד.        (1) לאחר העיון בבקשה ובתגובה ובנספחיהן, חוששני שאין בידי להיעתר לבקשה. חרף האהדה האנושית המובנת למבקש ולמצבו, הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל במשורה, וזאת אך במקרים המעלים שאלה משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר).  אין הבקשה הנוכחית מעלה, לאמיתם של דברים, שאלה משפטית - מכל מקום לא כזאת החורגת מתחומם של הצדדים הישירים למחלוקת, ודי בכך כדי שלא להיעתר לה (ראו גם רע"א 1136/98 מלמד נ' קצין התגמולים - משרד הבטחון (לא פורסם, ניתן ביום 24.5.98); רע"א 553/01 לוי נ' קצין התגמולים (לא פורסם, ניתן ביום 18.6.02); רע"א 2863/04 רמון נ' קצין התגמולים-מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 4.5.05) והאסמכתאות הנזכרות בו).

           (2) אוסיף, כי אף לגופם של דברים לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. ראשית, איני משוכנע שניתן להלום את טענת המבקש, כי "אין כל מחלוקת שדרגת הנכות לה היה ראוי מלכתחילה בשנת 1974 הינה לכל הפחות דרגת הנכות אשר הואיל לבסוף קצין התגמולים לקבוע לו", בעקבות קבלת תוצאות הבדיקה החדשה בשנת 2000. אמנם, הועדה הרפואית קבעה, כי כאבי הראש עליהם התלונן המבקש לאורך השנים, וכן הנכות הפסיכיאטרית, קשורים בתסמונת הקוגניטיבית שהעלתה הבדיקה, אך אין בקביעת הועדה משום ראיה למידת החומרה של מצבו של המבקש לאורך עשרים שנה ומעלה בטרם עריכת הבדיקה. כאן המקום גם לומר, כי אין לקבל טענה כוללנית, גורפת ופוגעת כלפי הרופאים שדנו בעניינו של המבקש לאורך השנים; אין מקומן של טענות אלה, שנטענו ללא ביסוס, בהליך זה. לגופם של דברים, הגבלת הזמן הנקוטה בתשלום הרטרואקטיבי לפי סעיף 35(ב) יוצרת איזון, בגדרי מאמץ לצדק, בכך שמתחשבת היא מחד גיסא, גם בקשיים הראייתיים בקביעה בדיעבד של עניינים מעין אלה, מעבר לתפיסה כי חקיקה מן הסוג דנא עיקרה צופה פני הווה ועתיד (ראו בג"צ 2223/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 4.9.06) - השופטת נאור, בפרט ראו פסקות 30-26), ומאידך גיסא מבקשת היא להוסיף לאדם הסובל תמיכה מסוימת גם במבט צופה פני עבר. אף פסק הדין בעניין סועאד, שהזכיר המבקש בבקשתו, אין בו כדי לסייע לו, שכן היה זה מקרה נבדל ומובחן בנסיבותיו: ראשית, שם נקבע מועד תחילת נכותו של המערער באופן מפורש על ידי ועדה רפואית עליונה שנדרשה לכך; ושנית, קביעה זו התבססה על פסק דין מוסכם אשר ציין מפורשות - לאחר גלגולים ממושכים - כי הועדה הרפואית שאליה יועבר העניין תדון בתביעת המערער מחדש, להבדיל מענייננו. המדובר היה שם בהחלטות שבאו בזו אחר זו ובית המשפט נדרש אליהן כאל מקשה אחת. למצער בנסיבות אלו, אין המקרה דהתם דומה למקרה דהכא, שבו ניתנה החלטה חלוטה של הועדה הרפואית כבר בשנת 1981, והפניות הנוספות באו שנים רבות לאחר מכן.

ה.        (1) יתר על כן, גם אם דרגת הנכות נקבעה בשיעור נמוך מן הצורך, פעמים בשל טעות ופעמים בשל חוסר ידיעה של המשיב, והדברים נאמרים על דרך הכלל ולאו דווקא לעניין תיק זה, הנה לשם כך נועד המסלול שהותוה בסעיף 35 לחוק הנכים, המגביל את התחולה הרטרואקטיבית, תוך יצירת איזון כאמור. בס"ק 35(ב) לחוק נקבע, כי:-

"ניתנה החלטה חדשה המזכה נכה בתשלום תגמולים או תגמולים מוגדלים, ישולמו התגמולים או התגמולים המוגדלים החל מהמועד של הגשת הראיות החדשות שעל פיהן ניתנה ההחלטה החדשה. אולם, רשאי קצין התגמולים להורות שישולמו החל ממועד מוקדם יותר, ובלבד שלא יקדם יותר משנה אחת להגשת הראיות החדשות".

           על פרשנותה של הוראה זו עמד בית משפט זה משכבר הימים בע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים, פ"ד כב(2) 794 (1968) (מפי השופט - כתארו אז - לנדוי), ולאחרונה חזר על כך ברע"א 2563/03 בן חור נ' קצין התגמולים (לא פורסם, ניתן ביום 4.5.06, מפי השופטת ארבל). סעיף זה מהוה חריג לכלל של מעשה בית דין, והוא מאפשר שינוי החלטה חלוטה של קצין התגמולים בשל ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת (ראו גם רע"א 475/07 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם, ניתן ביום 13.3.07); רע"א 4830/04 עוזיירי נ' קצין התגמולים (לא פורסם, ניתן ביום 13.6.07)). אכן, הוראת סעיף 35 פותחת פתח מסוים - ויש הטוענים כי פתח רחב אף כפתחו של אולם (ראו עומר יעבץ חוק הנכים - חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים (1999), בעמ' 258-256) - לקצין התגמולים לסטות מהחלטות קודמות בעקבות הצגתן של ראיות חדשות. בגדרי אלה נכללות אף בדיקות, שאולי לא היו קיימות או נגישות בזמן הפגיעה ומתאפשרות רק לאחר שנים, או חוות-דעת מאוחרות (כפי שפורש בעניין מרידור ובעניין בן חור). הגבלת התחולה הרטרואקטיבית של התיקון על-ידי המחוקק באה לצמצם את רוחבו של הפתח בסעיף 35(ב) (יצוין, כי ס"ק(ב) הוסף בתשל"א; ראו גם דברי ההסבר, הצעות חוק תשל"א 64, 45). בעניין בן חור נאמר:

"זהו האיזון שבחר המחוקק לערוך בין מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים המחייבת לאפשר לנכה את חידוש הדיון בעניינו בשל גילוין של ראיות חדשות, אף לאחר מתן החלטה סופית בעניינו, ובין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת, אותה ניתן להעמיד לצורך יישוב מטרה זו".

וברע"א 1545/06 וקנין נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (לא פורסם, ניתן ביום 6.11.06) ציינתי, כי "גישת המחוקק בעניין זה צופה, כאיזון, פני עבר קרוב ופני עתיד, אך ככלל לא פני עבר רחוק. במסגרת זו פועל המשיב". השופט אלון נימק, בעניין עוזיירי, כי:- 

"הגיונה ותכליתה של מגבלת זמן זו מתבקשת מאליה, מתוך ההשלכות התקציביות העלולות להיווצר מפתיחה רטרואקטיבית של תובענות לזכאות על פי החוק, ואך מובן הוא שאין המשיב בן חורין לחרוג ממגבלות אלה ואין למבקש עילה שכדין לדרוש חריגה שכזו",  

והדברים יפים לענייננו.

(2) אמנם כן, כדברי השופטת ארבל כעניין בן חור, תיתכן בנסיבות כאלה תחושת חוסר נחת - אף כי אין במקרה דנא כשלעצמו קביעת מסמרות כי חלה טעות בהחלטת המשיבים. אפשר אף שבמקרה זה מחריפה תחושת חוסר הנחת, לנוכח מהותה של הפגיעה הנוירולוגית ממנה סובל המבקש, שגרמה גם לתסמינים נפשיים. אכן, נאמר כי יש לפרש את חוקי הנכים ברוחב-לב, "מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עימו. חוקים אלה ייעודם הוא להיטיב עם הנכה - בענייננו: עם נכי צה"ל - להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם" (ראו דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 746 (2002) - השופט, כתארו אז, מ' חשין)). ברם, תכלית סוציאלית זו מחייבת, גם "לאזן כראוי בין עניינו של הפרט לעניינו של כלל ציבור נכי הצבא, ולהסדיר את הקצאת המשאבים הנתונים בידיה בדרך הרמונית ורציונלית" (דעת השופטת פרוקצ'יה, אמנם במיעוט, ברע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי (לא פורסם, ניתן ביום 20.6.05), כפי שצוטט גם בעניין בן חור הנזכר). זאת על פי הוראת המחוקק, שלשונו ברורה, ושינוי בכך הוא עניין לו. על פי המצב הקיים, קבע המחוקק - דבר שאינו בלתי שכיח בחקיקה ובפסיקה מעין זו, הצופה ככלל פני הווה ועתיד - הוראות ברורות באשר לתחולה לאחור, ואותן עלינו לכבד.

ה.        לנוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום, ב' בחשון התשס"ח (14.10.2007).