נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין חלוקת כספי זכייה בטוטו

1.        הבקשה שלפניי עוסקת בסכסוך שהתגלע בין המבקש למשיב בנוגע להסכם חלוקת כספי זכייה בתוכנית ההימורים המאורגנת על-ידי המועצה להסדר הימורים בספורט ("הספורטוטו", המתקרא בקיצור- "הטוטו").

2.        המבקש והמשיב היו במשך שנים רבות ידידים, ובין היתר שיתפו פעולה במשלוח טפסים להגרלת ה"טוטו" השבועית, תוך שהם נוהגים להמר בסכומים שבין 20,000 ל-35,000 ש"ח מידי שבוע. בתחילת שנת 1994 נתגלע קרע בין השניים על רקע מחלוקת בדבר שיטת מילוי טפסי ההגרלה, ובעקבותיו החל כל אחד מהם לשלוח טפסי הגרלה בעצמו. בסוף חודש מרץ 1999 יזמו בעלי החנות שבאמצעותה נהגו בעבר השניים לשלוח את הטפסים שמילאו, פגישת פיוס ביניהם, בנוכחותם של מספר מקורבים נוספים. המבקש טוען, כי בסיומו של המפגש, ולאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה הן בנוגע לשיטת מילוי הטפסים והן בנוגע לחידוש שיתוף הפעולה ביניהם במשלוח טפסי ההגרלה, הוסכם ביניהם כי מי מהם אשר יזכה ראשון בפרס הגדול, דהיינו, פרס על מילוי טור שבו כל 16 התוצאות הזוכות באותו שבוע בהגרלת ה"טוטו", ישלם לשני 10% מהסכום שבו זכה. לגרסתו, הסכמה זו היתה אמורה לעמוד בתוקף עד להשגת הסכם על חזרה לשותפות או עד להשגת הסכמה אחרת.  

3.        בתחילת חודש אפריל 1999 זכה המשיב, יחד עם שני שותפים, בפרס הראשון ב"טוטו", שהסתכם בסכום של 9 מיליון ש"ח. חלקו של המשיב בזכייה עמד על 3 מיליון ש"ח. בעקבות זכיית המשיב, טען המבקש כי לאור ההסכם שנכרת בין השניים בסיום הפגישה האמורה, על המשיב לשלם לו 10% מחלקו בזכייה, דהיינו 300,000 ש"ח. המשיב, לעומת זאת, טען כי בפגישה זו לא הושגה כל הסכמה בין הצדדים לגבי המשך שיתוף פעולה במילוי טפסי ה"טוטו" וכלל לא דובר על תשלום של מי מהצדדים לחברו במקרה של זכייה בפרס הגדול או בפרס כלשהו. לגרסתו, מדובר היה במפגש חברי שבו לא הושגו כל הסכמות שהן.

4.        משסירב המשיב לשלם למבקש את הסכום הנטען, הגיש המבקש תביעה כנגדו בבית משפט השלום בחיפה. בית משפט השלום (כבוד השופט ר' סוקול), נדרש לדון בשאלה האם אכן הושגה הסכמה כלשהי בין הצדדים במהלך אותו מפגש בחודש מרץ 1999 והאם הדברים שסוכמו בין הצדדים עולים כדי הסכם מחייב ובר-אכיפה על-פי דיני החוזים. לאחר ששמע את עדויותיהם של כל משתתפי המפגש האמור, בחר בית המשפט לקבל את גרסתו של המבקש באשר להסכם שנכרת בין הצדדים וקבע כי המבקש השכיל להרים את הנטל הנדרש בהליך האזרחי לגבי קיומו של הסכם לתשלום סך של 10% מסכום הזכייה בפרס הגדול. בשאלת תוקפו של הסכם זה, קבע בית המשפט כי נסיבות ההסכמה בין הצדדים מתיישבות להבנתו יותר עם האפשרות כי בין הצדדים גובש הסכם מחייב, מאשר עם האפשרות שהסכם כזה לא גובש ביניהם. לאור זאת, חייב בית המשפט את המשיב לשלם למבקש סך של 300,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן שכר-טרחת עורך-דין, הוצאות משפט ואגרת משפט.

5.        על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית משפט זה (כבוד סגנית הנשיא (כתוארה אז) ב' גילאור והשופטים א' רזי וי' כהן) החליט ברוב דעות, אם כי מנימוקים שונים, לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט השלום. השופט י' כהן, קבע כי יש לקבל את ערעורו של המשיב מן הטעם שאף שאין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא או במשקל שנתן לעדותם של העדים השונים, צדק המשיב בטענתו בערעור לפיה החוזה שנכרת בין הצדדים הוא למעשה התחייבות לתת מתנה בעתיד. לפיכך, משלא התקיימה דרישת הכתב, החלה על התחייבות מסוג זה לפי סעיף 5(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, ההתחייבות למעשה לא באה לעולם, ולא ניתן לאוכפה על המשיב. השופטת ב' גילאור, אף שסברה גם היא כי יש לקבל את ערעורו של המשיב, נימקה זאת באופן שונה. לגישתה, עם כל הזהירות המתבקשת מערכאת ערעור בבואה לסטות מן המסקנות והממצאים אליהם הגיעה הערכה הדיונית, יש מקום במקרה זה לשנות מן המסקנות אליהן הגיע בית משפט השלום מחומר הראיות אשר הונח לפניו, וזאת מן הטעם כי המבקש לא הוכיח כי ההסכמה אליה הגיע עם המשיב - ככל שאכן הגיע להסכמה כאמור - התאפיינה בגמירות הדעת הדרושה על מנת שתהווה הסכם מחייב. בשולי דבריה ציינה השופטת, כי לו סברה שהושג בין הצדדים הסכם בעל אופי מחייב, לא היתה מקבלת את טענת המשיב לפיה אותה הסכמה היא התחייבות ליתן מתנה בעתיד, שכן מדובר היה בהתחייבות הדדית לשלם, במידה ויתקיים התנאי של זכיית מי-מהם בפרס המיוחל, ולא בחוזה חד-צדדי. השופט א' רזי, בדעת המיעוט, סבר כי החוזה שנכרת בין הצדדים הוא חוזה בעל תוקף מחייב וכי אין מדובר בהתחייבות לתת מתנה, ועל כן, הציע לדחות את ערעורו של המשיב.

6.        המבקש עותר ליתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מתבסס על שני נימוקים: ראשית, טוען הוא, כי אף שבהכרעת בית המשפט המחוזי היה רוב בין שופטי המותב לקבלת הערעור, הרי שלנימוקים שעמדו ביסוד החלטה זו לא היה רוב. לדבריו, מאחר ושניים מבין שלושת שופטי המותב הסכימו הן לאימוץ העובדות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום ולאימוץ המסקנות הנובעות מהן, והן לעמדה כי ההסכם נשוא בקשה זו אינו מהווה התחייבות ליתן מתנה בעתיד הטעונה מסמך בכתב, הרי שלמעשה, בסוגיות שעמדו להכרעת ערכאת הערעור, היתה דעת רוב לטובת המבקש ולהכרה בהתחייבות שבין הצדדים כהסכם מחייב ובר אכיפה. לגישתו של המבקש, מקרה זה מעורר שאלה משפטית חשובה הטעונה הכרעה, והיא: האם כאשר נחלקות דעות שופטי המותב - סיטואציה המוסדרת על-ידי סעיף 80(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) - קובעת "דעת הרוב" מבחינה טכנית, המתייחסת לתוצאתו הסופית של ההליך, דהיינו- לקבלת או לדחיית התביעה/הערעור, או "דעת הרוב" מבחינה עניינית/מהותית, המתייחסת לאופן ההנמקה של התוצאה האמורה. לטענת המבקש, מלשון סעיף 80(א) לחוק יש ללמוד, כי דעת הרוב מבחינת עניינית (ולא מבחינה פורמאלית) היא שצריכה לקבוע את תוצאת ההליך, ומכאן, בהינתן שבמקרה דנן דעת הרוב מבחינה עניינית גרסה כי יש להכיר בהסכם האמור כהסכם תקף ומחייב- דין הערעור היה להידחות.

           זאת ועוד: במסגרת בקשה להוספת נימוק לבקשת רשות הערעור, טוען המבקש כי שגה שופט בית המשפט המחוזי בסווגו את ההסכם בין בעלי-הדין כהתחייבות ליתן מתנה בכתב, וכי נוכח העובדה שסוגיה זו - המהווה שאלה משפטית הדרושה להכרעה - נדונה לראשונה על-ידי בית המשפט המחוזי, ראוי ליתן עליה רשות ערעור.

7.        המשיב, בתגובתו לבקשה, שולל את טענות המבקש וטוען כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. לדבריו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות, כמפורט הן בגוף פסק הדין, בו הביע כל אחד משופטי המותב במפורש את דעתו בשאלה האם יש לדחות או לקבל את הערעור, והן בסיפא של פסק הדין, בו נאמר, כי   "הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין שניתן בבית המשפט קמא ולדחות את התביעה". אופן הכרעה זה הולם, לדעת המשיב, את הוראת סעיף 80(א) לחוק, המפורשת על ידו כקובעת כי פסק הדין ייקבע על-פי דעות שופטי המותב, באשר לתוצאת ההליך, ולא על-פי הנמקותיהם. לטענת המשיב, כך אכן אירע במקרה זה, עת כל אחד משופטי המותב הביע במפורש את דעתו לגבי תוצאת הערעור, ולבסוף- ניתן פסק הדין בהתאם לרוב הדעות. טענתו של המבקש, לעומת זאת, לפיה יש לבחון את הנמקתו של כל שופט ושופט בחוות דעתו ולהגיע להכרעה סופית תוך שקלול ההנמקות, אינה מתיישבת לדעת המשיב עם סעיף 80(א) לחוק, והינה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת. חיזוק לפרשנותו זו של סעיף 80 לחוק בתי המשפט, מוצא המשיב בפסק הדין בע"א 1540/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ (תק-על 2003(2) 187 (2003)), ובהחלטה בבקשה לדיון נוסף בפרשה זו (דנ"א 3730/03 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בעמ' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון, תק-על 2003(2) 2085 (2003)). לטענת המשיב, פסק הדין וההחלטה בבקשה לדיון נוסף, מצביעים על כך שרוב הדעות לפיו מוכרע ההליך מתקבל על-ידי שקלול דעות כל אחד משופטי המותב באשר לתוצאה הסופית של ההליך, ולא על-ידי שקלול הנמקותיהם של השופטים, וכן על כך שלשופטים הזכות להכריע את תוצאתו הסופית של ההליך במנותק מהנמקותיהם. במקרה דנן, טוען המשיב, כי רוב שופטי ההרכב (כל אחד מטעמיו) הגיעו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, ובקביעה זו, אשר מתיישבת עם הוראת סעיף 80(א) לחוק, לא נפלה כל טעות ולא היה כל פגם. מעבר לכך, טוען המשיב, כי גם אם נשקלל את נימוקי השופטים בבית המשפט קמא, הרי שגם אז נגיע למסקנה כי שניים מתוך שלושת השופטים (בשונה משופט בית משפט השלום) קבעו כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב ובר אכיפה, ולכן, כפי שאכן נפסק בפועל, דין הערעור בו דנו היה להתקבל. מכך, טוען המשיב, עולה כי בניגוד לטענת המבקש, דעת הרוב מבחינה מהותית/עניינית היא שהביאה לתוצאה הסופית של הערעור, ולא רק דעת הרוב מבחינה טכנית/פורמאלית. אשר לבקשת המבקש להוסיף נימוק לבקשת רשות הערעור, טוען המשיב כי אין צורך בהתייחסותו לנימוק זה, היות ודין הבקשה להידחות מהסיבות הבאות: הבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור ומבלי שהתבקשה הארכת מועד או רשות לתקן את כתב הטענות; בבקשה לא צוין מדוע הנימוק לא נטען כבר בבקשת רשות הערעור עצמה; ובנוסף, הבקשה חסרת תשתית עובדתית כלשהי ואינה מעוגנת בתצהיר.

8.        לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובפסקי הדין שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

           הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, אשר חשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, מתמקדת המחלוקת בין בעלי-הדין בשאלה האם סיכמו הם ביניהם בהסכם בעל תוקף משפטי מחייב, כי כל עוד הם ממשיכים למלא טפסי הגרלה בנפרד, במידה ואחד מהם יזכה בפרס הראשון בהגרלת ה"טוטו", יפריש הוא לאחר 10% מסכום זכייתו. כבר מאופן ניסוחה של המחלוקת, רואים אנו, כי מדובר בשאלה הנוגעת לדלת אמותיו של ההסכם האמור בין הצדדים, אשר כשלעצמה, אינה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של בעלי-הדין, ועל כן, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המבקש בטענותיו מנסה, אמנם, לשוות לבקשתו אופי עקרוני, אולם לא שוכנעתי כי אכן כך הדבר:

           ראשית, אשר לשאלת אופן ההכרעה הראוי מקום בו "נחלקו דעות השופטים", כלשון סעיף 80(א) לחוק, ולשאלת פרשנות הביטויים "דעות (השופטים)" ו"דעת הרוב" המוזכרים בסעיף זה: סיטואציה בה שופטי המותב נחלקים ביניהם ביחס להנמקה המבססת את עמדתם באשר לתוצאה הראויה של ההליך שבפניהם, הינה מעשה של יום ביומו בבתי המשפט, וזאת, אף מקום בו אין ביניהם כל מחלוקת באשר לתוצאה הסופית עצמה. במקרה הרגיל, דעת רוב השופטים באשר לתוצאת ההליך היא הקובעת, אולם נכון הדבר כי אין לשלול אפשרות כלשהי כי השאלות אותן מעלה המבקש בבקשתו אכן תתעוררנה במקרים מסוימים ומורכבים במיוחד, למשל, מקום בו מבוססת ההכרעה בהליך על הנמקה בעלת מספר שלבים נפרדים והכרחיים (וראו לדוגמה: דנ"פ 4342/97 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל תק-על 98(2) 23, 37 ו-95 (1998), להלן: פרשת סולימאן). יחד עם זאת, לא שוכנעתי מטענות המבקש כי השאלות האמורות אמנם מתעוררות במקרה שלפנינו. במקרה דנן, בין אם נפרש את הביטוי "דעה" (כלשון סעיף 80(א) לחוק) כמתייחס לרובד התוצאה או לרובד ההנמקה, לא ניתן לטעמי לומר כי היה בבית המשפט המחוזי רוב למסקנה אליה חותר המבקש, היות ובכל הנוגע לתוצאת הערעור, כאמור, שניים מתוך שלושת שופטי המותב הביעו במפורש את דעתם כי יש לקבל את ערעורו של המשיב ולדחות את תביעת המבקש, ואילו בכל הנוגע להנמקה שעמדה ביסוד תוצאה זו, סברו שופטים אלו - שניהם - כי לא נכרת בין הצדדים הסכם בעל תוקף מחייב, ועמדה זו היא שהביאה אותם למסקנה כי יש לקבל את הערעור. אמנם, צודק המבקש בטענתו כי שניים מתוך שלושת שופטי המותב סברו כי יש לאמץ את העובדות שקבע בית משפט השלום ואת המסקנות שהסיק מהן, וכן כי שניים מתוך שלושת שופטי המותב סברו כי ההסכם האמור אינו התחייבות ליתן מתנה. אולם, בהינתן שבכל אחת משתי השאלות דובר היה בצמד שופטים שונה, הטענה כאילו "דעת הרוב" תמכה במסקנה לפיה בין הצדדים נכרת הסכם תקף ומחייב, מחייבת לעשות מניפולציה מסוימת בעמדותיהם של שופטי המותב, אשר אינני סבורה כי נכון יהיה לעשותה. מה גם, שעל מנת להגיע למסקנה שאליה מבקש המבקש להגיע, נדרש להתבסס על אמירות שנאמרו על ידי חלק משופטי המותב כהערות אגב (וראו את דברי השופטת ב' גילאור בעניין סיווג החוזה כהתחייבות ליתן מתנה), אשר לא היו, בהכרח, דרושות לצורך הכרעתם, ועל כן, לא יהיה זה ראוי לטעמי, לבסס עליהן את תוצאת ההליך. לאור האמור עד כה, ככל שאכן עשויה להתעורר מטענות המבקש שאלה עקרונית ובעלת חשיבות כללית, הרי שבמקרה זה, מקובלת עלי עמדת השופט (בדימוס) אור בהתייחסו לשאלה האמורה בפרשה קודמת (פרשת סולימאן, לעיל), כי מן הראוי להותיר את הדיון וההכרעה בשאלה זו למקרה המתאים. המקרה שלפנינו אינו המקרה המתאים לכך. 

           שנית, לא שוכנעתי גם מניסיונו של המבקש להציג את השאלה האם מדובר בהסכם חוזי או בהתחייבות ליתן מתנה בעתיד, כשאלה משפטית אשר מצדיקה ליבונה על-ידי בית משפט זה במסגרת ההליך שלפנינו, לאור העובדה כי היא נדונה לראשונה על-ידי בית המשפט המחוזי. ככלל, העובדה כי בפסק-דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר "גלגול שלישי" ולהקנות זכות ערעור (בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ, תק-על 2005(3) 933 (2005)). במקרה דנן, המחלוקת שהתעוררה בין שופטי בית המשפט המחוזי בשאלה האמורה נגעה לנסיבותיו הקונקרטיות של הסכסוך שהובא להכרעתם, ואין לומר כי מתעוררת במקרה זה שאלה עקרונית שהינה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. על כן, גם בעניין זה סבורני כי אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור למבקש.

9.        הבקשה נדחית, איפוא. משכך, מתבטל בזאת צו עיכוב הביצוע עליו הוריתי בהחלטתי מיום 3.11.05.

           המבקש ישא בשכר-טרחת עורך-דינו של המשיב בסך 5,000 ש"ח וכן בהוצאות משפט.  

           ניתנה היום, י"ז בתמוז תשס"ו (13.7.06).

                                                                                                          ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: