נדחתה בקשת מנהל עזבון לפסלות מותב

פתח דבר

1.         בקשה של מנהל עזבון, בכובעו זה, לפסלות המותב מלהמשיך ולדון בתיק העזבונות שבכותרת - עיזבון המנוח ג.ד.ז"ל (להלן: "המנוח").

2.         נתבקשה ונתקבלה עמדת האפוט' הכללי, המשיב לבקשה, ותשובת המבקש לה. במסגרת חילופי הכתבים ביניהם הודיעו הצדדים, בתשובה לשאלת בית המשפט, כי אין הם מבקשים להוסיף לטעון לבקשה בעל פה, בפני ביהמ"ש, ודי במה שהוגש בכתב על ידם לצורך הכרעה בה.

3.         לא אוכל להידרש לבקשה שבפני בלא להציג את הרקע העובדתי והמשפטי להגשתה:

א.         ביום 25.3.03 ניתן צו קיום צוואה וצו ירושה אחר עזבונו של המנוח. בחלק צו הירושה נקבע, כי במחצית העזבון תירש הגב' ד.צ., מרשתו של המבקש - הבקשה למתן צו ירושה וקיום צוואה הוגשה על ידי המבקש כבא כוחה - ובמחצית האחרת " צאצאי הורי אב המנוח הבלתי ידועים". המבקש מונה כמנהל עזבון קבוע ובין יתר תפקידיו - איתור "צאצאי הורי אב המנוח הבלתי ידועים" תוך קביעה, כי הוצאות הגילוי והחקירה לא יחולו על העזבון.

ב.         ביום 20.5.03 הגיש המבקש, בכובעו כמנהל עזבון ובמסגרת תפקידו כאמור, בקשה לתיקון צו הירושה בה עתר לראות במרשתו, הגב' צ.ד., יורשת יחידה של העזבון - כל זאת לאחר שיגע ושקד אחר עקבות צאצאי הורי אב המנוח (בש"א 10130/03).

ג.          בקשה זו של המבקש נדחתה על ידי מותב זה בהחלטה מיום 25.10.04 תוך שביהמ"ש מותיר את דלתו פתוחה לחזור ולפנות אליו עם חלוף הזמן ועם בצוע בדיקות נוספות בנסיון להוכיח את הטענה שביסוד הבקשה.

ד.         המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו של ביהמ"ש הפעם בכובעו הכפול - " גב' צ.ד. ע"י עו"ד נ.ש. כמנהל עזבון ד.ג. ז"ל". הבקשה התקבלה. ביום 3.11.05 ניתן בביהמ"ש המחוז פסק דין, פה אחד, המכריז כי מרשתו של המבקש, היא היורשת בשלמות של עזבון המנוח.

ה.         עוד בטרם יבשה הדיו מעל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ומבלי לבקש את רשותו של ביהמ"ש לכך - ביהמ"ש לעניני משפחה כמפקח על ניהול עזבונו של המנוח וחלוקתו - העמיד המבקש את כל העזבון - שנשמר על ידו לטובת 'הבלתי ידועים' - לרשות מרשתו. הוא עשה זאת ביום 7.11.05. ימים ספורים לאחר מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. על עובדות אלה נלמד מבקשתו של המבקש לשחרורו מתפקידו כמנהל עזבון שהוגשה בבש"א 12902/05 ביום 15.1105. בסעיף 2 לבקשה מציין המבקש,כי כל העזבון הועמד לרשות מרשתו - היורשת - וצירף מכתב הסכמה חתום על ידה המאשר,כי קיבלה לידיה את כל הכספים בעזבון וכי היא משחררת אותו מתפקידו - נושא תאריך 7.11.05.

ו.          בתשובה לבקשתו זו של המבקש בבש"א 12902/05 ובהמשך להחלטתי בעקבות התגובה (החלטה מיום 12.1.06), הגיש האפוט' הכללי בקשה להורות למבקש להשיב לקופת העזבון את הכספים שהעמיד לרשות מרשתו כשהטעם לבקשה (טעם ששימש בסיס גם להתנגדות לשחרורו של המבקש מתפקידו כמנהל עזבון) - בקשת רשות ערעור שהגיש האפוט' הכללי על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שהכיר במרשתו של המבקש כיורשת בלעדית של עזבון המנוח (בש"א 2121/06).

ז.          שתי הבקשות - זו של המבקש לשחרורו מתפקידו (בש"א 12902/05) וזו של האפוט' הכללי להורות למבקש להשיב את הכספים שהעמיד לרשות מרשתו לקופת העזבון (בש"א 2121/06) -  נקבעו לדיון ליום 22.3.06.

ח.         בישיבת יום 22.3.06 הוריתי על מחיקת בקשתו של המבקש לשחררו מתפקידו מהטעם הפשוט שטרם הגיעה העת לעשות כן נוכח בקשת רשות הערעור שהגיש האפוט' הכללי על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

            באשר לבקשה בבש"א 2121/06, זו בה נדרש המבקש על ידי האפוט' הכללי להשיב לעזבון את הכספים שהעביר לידי מרשתו, טענו הצדדים בפני. בתום טעוני הצדדים ולאחר שקבעתי, כי 'החלטה תשלח לצדדים' ומסרתי הפרוטוקול לידיהם פנה המבקש לבית המשפט, בנוכחות נציגת האפוט' הכללי, וביקש שהות של 7 ימים על מנת לבחון את ההצעה שהוצעה על ידי ביהמ"ש במהלך הדיון - ליתן ערבות בנקאית בגובה הסכומים אותם העביר המבקש למרשתו להבטחת השבתם מקום ובקשת רשות הערעור שהגיש האפוט' הכללי על פסק דינו של בית המשפט העליון תתקבל. ביהמ"ש הסכים להשהות את מתן החלטתו למשך 7 ימים ולהמתין להודעתו של המבקש - מנהל העזבון. מהלך דברים זה לא קיבל ביטוי בפרוטוקול משום שהדיון הסתיים כאמור והפרוטוקול נמסר לידי הצדדים. ביהמ"ש לא ראה לנכון לפתוח פרוטוקול נוסף משום האמון הרב שנתן במבקש - מנהל העזבון כנושא תפקיד מטעם בית המשפט.

ט.         והנה, במקום לנצל את פסק הזמן שהוא ביקש, פסק זמן שבית המשפט נעתר לו, לבוא בדברים עם האפוט' הכללי באשר לדרך בה יבטיח את השבת הכספים - פנה מנהל העזבון לביהמ"ש המחוזי והגיש לו פסיקתא 'תמימה' לחתימה. הפסיקתא נושאת כותרת 'פסיקתא וצו ירושה' הכילה בתוכה סעיף נוסף - שלא בה זכרו בפסק הדין  של ביהמ"ש המחוזי - סעיף זה אומר " מנהל העזבון רשאי להעביר הכספים בחשבון העזבון הנ"ל ליורשת על פי  צו ירושה זה". הפסיקתא נחתמה על ידי ביהמ"ש המחוזי ביום 27.3.06 - חמישה ימים אחרי הדיון שהתקיים ביום 22.3.06 שבסיומו ומחוץ לכתלי ביהמ"ש ביקש המבקש - מנהל העזבון - את פסק הזמן להגיע להסדר אשר יבטיח את השבת הכספים.

י.          מצויד בפסיקתא האמורה חזר המבקש לביהמ"ש ובהודעה מיום 30.3.06 הוא ביקש לעכב את מתן החלטה והפעם משום אותה פסיקתא אשר "אשרה" או "אשררה" את העברת הכספים למרשתו, העברת כספים שנעשתה על ידו - טרם שניתנה.

יא.       משנודע לאפוט' הכללי על מתן הפסיקתא האמורה, פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטלה שכן אין היא תואמת את פסק הדין שניתן על ידו. ביהמ"ש המחוזי, בהחלטה מיום 11.4.06 קבע כהאי לישנא:

            " צודק האפוט' הכללי שהוספת השורה לפסיקתא בדבר העברת כספים ליורשת לא היתה חלק מהערעור לפנינו וחתימת הפסיקתא נעשתה בטעות. הפסיקתא תתוקן באופן שההוראה בדבר העברת הכספים תמחק".

יב.        בכל אותו פרק זמן  נהג ביהמ"ש  במתינות מתוך כבוד לביהמ"ש המחוזי,והשהה את מתן החלטתו בבקשת האפוט' הכללי להורות למבקש להשיב את הכספים שהעביר למרשתו, עד למתן החלטה של בית המשפט המחוזי בבקשת האפוט' הכללי לבטול הפסיקתא (ר' החלטה מיום 9.4.06 בבש"א הרלבנטית 2121/06).

יג.        בין לבין נתן ביהמ"ש העליון את פסק דינו בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי האפוט' הכללי על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו מקבל ביהמ"ש העליון את הערעור ומשיב את פסק דינו של בימ"ש זה על כנו.