נדחתה בקשה לקיים דיון נוסף על קביעת בית המשפט העליון לפצות את עו"ד אורי דניאל בגין לשון הרע בפרשת האשמות שווא באונס

1. עסקינן במקרה בו מספר נשים הגישו תלונות במשטרה ותביעות אזרחיות כנגד אדם בטענה כי נאנסו. אותו אדם הגיש תביעה שכנגד לפיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). בית המשפט המחוזי מצא כי מדובר בתלונות שווא שהוגשו בכוונת זדון, וחייב את המתלוננות-התובעות בפיצויים לטובתו של הנילון-הנתבע. כל הצדדים ערערו על פסק דינו של בית המשפט קמא (ע"א 7426/14; ע"א  7474/14; ע"א  8119/14). בית משפט זה קיבל את ערעורי המתלוננות-התובעות בחלקן, אך באשר להיקף קבלתם התגלעה מחלוקת בין השופטים י' עמית ו-א' שהם לשופטת ד' ברק-ארז. על כך נסבות הבקשות לדיון נוסף שבפניי.

רקע

2. עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף ולפיכך הן יובאו כאן בקיצור נמרץ. הצדדים לערעורים היו חברים בקבוצה סגורה ללימודי פילוסופיה, שבראשה עמדה המערערת 3 בע"א 8119/14 (להלן: ר"ש). המערער בע"א 7474/14, עו"ד במקצועו (להלן: אורי), עזב את הקבוצה בשלב מסוים ומספר שנים לאחר מכן התגלע סכסוך בינו לבין ר"ש ובן-זוגה שהוביל בין היתר לפתיחת הליכים משפטיים. בתקופה זו הוגשו נגד אורי ארבע תלונות במשטרה בגין מספר מעשי אונס על ידי ארבע נשים שהיו חברות בקבוצה: המערערות 2-1 בע"א 8119/14 (להלן: ר' ו-ד'), המערערת שכנגד בע"א 7474/14 (להלן: ט'), והמערערת בע"א 7426/14 (להלן: מ') (להלן יחד: המתלוננות; ויחד עם ר"ש: המערערות). מעשי האונס המיוחסים לאורי בוצעו לטענת המתלוננות שנים קודם לכן. התלונות במשטרה נסגרו, אך ר', ד' ו-מ' נצמדו לגרסתן ונתנו לה ביטוי בערוצים נוספים: הגשת תביעות אזרחיות; פניה ללשכת עורכי הדין; והפגנות מול לשכת עורכי הדין וביתו של אורי. אורי הגיש תביעה שכנגד ובה טען כי כל הטענות שהועלו נגדו הן טענות כזב וכי הפרסומים הקשורים בטענות הללו מהווים לשון הרע שבגינה הוא זכאי לפיצוי. התביעה שכנגד שהגיש אורי הוגשה לא רק נגד ר', ד' ו-מ' אלא גם נגד ר"ש מנהיגת הקבוצה, ונגד ט', אשר התלוננה אף היא נגד אורי אך לא הגישה נגדו תביעה.

3. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 14.9.2014 נדחו תביעותיהן הנזיקיות של ר', ד' ו-מ'. בית המשפט קמא לא נתן אמון בגרסאותיהן, וקבע כי לא עלה בידן להוכיח את טענותיהן במאזן הסתברויות, מה גם שהתביעות התיישנו. יתרה מזאת, נקבע כי התלונות היו שקריות והוגשו בחוסר תום לב מובהק, תוך הוצאת לשון הרע, ולפיכך התקבלה התביעה שכנגד שהגיש אורי והמערערות חויבו בפיצויים לטובתו של אורי בסכום כולל של 1,300,000 ש"ח.

פסק הדין מושא הבקשה

4. כאמור, כל הצדדים ערערו לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט קמא. הערעורים שהוגשו על ידי המערערות התקבלו בחלקם, אך באשר להיקף קבלתם התגלעה מחלוקת בין השופטים י' עמית ו-א' שהם בדעת הרוב לשופטת ד' ברק-ארז בדעת המיעוט. הערעור שהגיש אורי ואשר התמקד בטענה ספציפית לפיה היה מקום לחייב את המערערות גם בפיצויים עונשיים, נדחה פה אחד.

5. בפתח פסק דינו, קבע השופט י' עמית כי חלקים מסוימים בפסק הדין של בית המשפט קמא אינם עולים בקנה אחד עם ההלכות שנפסקו בבית משפט זה בכל הנוגע לבחינת מהימנותם של מתלוננים בעבירות מין. חרף זאת, לדידו קביעת בית המשפט קמא ש-מ', ר' וד' לא הוכיחו את רכיבי תביעתן נגד אורי במידת הצורך ואינן זכאיות לפיצוי, כמו גם קביעתו שאין לפסוק פיצויים עונשיים לטובת אורי – הינן קביעות יציבות ומבוססות. לפיכך, השאלות העיקריות שנותרו לדעת השופט י' עמית ראויות לליבון הן: האם אורי הצליח להוכיח את התביעה שכנגד במידה מספקת והאם יש מקום להתערבות בגובה הפיצוי שנפסק לטובתו.

6. במענה לשאלות אלו הכריע השופט י' עמית כי יש לקבל את התביעה שכנגד שהגיש אורי שכן הוכח במידה מספקת של ודאות, ומעל לרף הנדרש בהליך האזרחי, כי מדובר במקרה דנן בעלילת שווא מצד המערערות. מסקנה זו מבוססת לדידו באופן מוצק על מספר נדבכים ראייתיים מצטברים, וביניהם: חוסר מהימנות בסיסי ו"שיהוי" קיצוני של שנים ארוכות בהגשת התלונות והתביעות מצד המערערות; סתירות מהותיות בגרסתן; גרסאות מתפתחות והתנהגויות תמוהות מצדן; מניע זדוני גלוי לעין; חשיפת תכנית שגובשה במשרדו של יועץ תקשורת ושנועדה לגרום לאורי "להפסיד במשפטים" ולאלץ אותו "להפסיק להטריד" את חברי הקבוצה. השופט י' עמית הבהיר כי הגיע למסקנתו זו גם לאחר שבחן את עדויות המתלוננות וגרסתן בהתאם לאמות המידה המיוחדות שעוצבו בפסיקה לבחינת מהימנותם של מתלוננים ומתלוננות בעבירות מין.

7. בהמשך לקביעתו כי אורי הוכיח את התביעה שכנגד, נדרש השופט י' עמית לשאלת חיוב המערערות בפיצויים לטובת אורי ובשיעורם. השופט י' עמית פסק כי הגשת התלונות נגד אורי במשטרה ובלשכת עורכי הדין וההשתתפות בהפגנות עולים כדי פרסום לשון הרע לפי סעיפים 2-1 לחוק. עוד פסק השופט י' עמית כי הן הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק) והן הגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק) איננה עומדת למערערות היות שהוכח באופן פוזיטיבי כי גרסאותיהן היו חסרות יסוד והן היו מודעות לכך. בהתאם, הוא הכריע כי בנסיבותיו של המקרה הנוכחי אין מנוס מלחייב את המערערות בפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע. אולם, הוא קבע כי יש להתערב בשיעור הפיצויים שנקבעו לטובת אורי בפסק הדין קמא ולהפחיתם. לשיטתו, נקודת המוצא לקביעת גובה הפיצוי הינה שמדובר בפרסום לשון הרע שתוכנו הוא ברמת חומרה גבוהה ביותר, מתוך כוונת זדון, ובאופן שפגע קשות בשמו הטוב של אורי. דא עקא, ששיקולי מדיניות, ובעיקר החשש מפני "אפקט מצנן" להגשת תלונות על עבירות מין, "מושכים" לשיטת השופט י' עמית לכך שבית המשפט לא ימצה בקביעת גובה הפיצוי את הסכום שהיה פוסק במצב הדברים הרגיל במסלול הפסיקתי. בין היתר נוכח שיקולים אלו, הפחית השופט י' עמית את סכום הפיצוי שנפסק לזכות אורי בבית המשפט קמא, לכדי סכום כולל של 550,000 ש"ח.