נדחתה בקשה להעברת תובענה בעניין זכאות לתגמולי ביטוח לדיון רגיל

1.         המבקש היה מבוטח בתקופה הרלבנטית אצל המשיבה בביטוח חיים, הכולל סיכון של אובדן כושר עבודה.

            ביום 23.11.01 נפגע המבקש בידו, תוך כדי עבודתו.

            המשיבה שילמה למבקש תגמולי ביטוח במשך 5 שנים, עד לחודש דצמבר 2006, ואז היא הודיעה לו כי הוא אינו זכאי עוד לתשלום תגמולי ביטוח.

            עמדת המשיבה, כפי שהובאה בהודעתה למבקש, וכפי שהובאה גם בכתבי בי הדין שהוגשו מטעמה כאן, היא, כי המבקש היה זכאי לתגמולים כל עוד לא נשלל כושר עבודתו בשיעור של 75% לכל הפחות, ומאותו מועד לא עמד עוד המבקש בתנאי זה.

2.         בתובענה זו עותר המבקש למתן פסק דין הצהרתי המחייב את המשיבה לשלם לו תגמולים חודשיים מיום הפסקתם ועד הגיעו לגיל 65, וכן לשחררו מתשלום פרמיות בגין כל אותה תקופה (בהתאם לפוליסה).

            המשיבה מבקשת להעביר את הדיון בתובענה לסדר דין רגיל, משום שענינה האמיתי הוא תביעה כספית ומשום שהסכסוך במהותו עובדתי-רפואי, שאינו כשיר להתנהל בדרך של המרצת פתיחה.

            למעשה טוענת המבקשת הן כנגד התביעה למתן סעד הצהרתי (במקום תביעה כספית) והן כנגד דרך הגשת התביעה בהמרצת פתיחה (במקום בסדר דין רגיל).

            המבקש מתנגד לבקשתה של המשיבה.

3.         באשר לתביעה למתן סעד הצהרתי:

            כמעט כל תביעה לסעד הצהרתי טומנת בתוכה תובענה כספית, או, לכל הפחות, היא ניתנת להערכה כספית, מבחינת שוויה. עקב כך, יידרש התובע, לרוב, להיזקק לתביעה נוספת כדי לתבוע את הסעד המהותי, אך עדיין אין בכך כדי לשלול את זכותו לקבלת הסעד ההצהרתי (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 491).

            המבחן העיקרי, לפיו ייטה בית המשפט לתת סעד הצהרתי, למרות שהוא בלבד לא יתן מענה סופי ומוחלט לצרכיו של התובע, הוא התועלת שעשויה לצמוח ממתן סעד זה.

            אני סבור, כי  שעה שהסעד ההצהרתי מבוקש כנגד גוף ציבורי כגון: המדינה, רשות מקומית, מוסד ציבורי, חברה ממשלתית וכיו"ב, או כנגד גופים הפועלים על פי חוקים מוגדרים, כפופים לפיקוח ציבורי ומחויבים להתנהלות כעין גוף ציבורי, כגון: בנק או חברת ביטוח (ראו: מ' רובינשטיין, ב' אוקון, "הבנק כסוכנות חברתית", ספר שמגר (מאמרים חלק ג', תשס"ג), עמ' 819), אזי די, בדרך כלל, במתן סעד הצהרתי כדי שהתובע יקבל את מבוקשו, כיוון, שההנחה היא, שהנתבע הנדון יציית לצווים ההצהרתיים שניתנו ויפעל כמחויב על פיהם, בלא שיהיה צורך להגיש תובענה נוספת לשם מימוש הזכויות הנובעות מהם.

            שיקול נוסף למתן הסעד ההצהרתי טמון בשאלה, אם קיים לתובע ענין ממשי בפתרון הבעיה שהציג בפני בית המשפט, והאם יש במתן הסעד ההצהרתי כדי להסיר מכשול העומד בפניו, או לפתור קושי הניצב בפניו (ע"א 6291/95 בן-יקר גת חברה להנדסה נ' הועדה המחוזית לתכנון, פ"ד נא(23) 825, 870).

            מבחינה זו, בנדון דנן, עשוי הסעד ההצהרתי, אם ינתן, לחסוך את הצורך בהגשת תובענה נוספת למימושו.

4.         ובאשר להגשת התביעה בדרך של המרצת פתיחה:

            ממבט ראשון, צודקת המשיבה כי המחלוקת היא עובדתית-רפואית: האם מחודש דצמבר 2006 ואילך נשלל מהמבקש כושר עבודתו בשיעור של 75% לפחות, אם לאו.

            בירור רפואי, המצריך הצגת חוות דעת רפואיות וחקירות באותם נושאים, אינו כשיר להתנהל, בדרך כלל, בדרך של המרצת פתיחה.

            אלא שכאן, המשיבה שילמה למבקש, בשל אותו אירוע, תגמולי ביטוח במשך כחמש שנים תמימות. מה גרם למשיבה לשנות את טעמה דווקא לאחר חמש שנים ומה גרם לה להשתכנע כי המבקש שיפר באותו מועד את כושר עבודתו?

            זו שאלה מצומצמת, שראויה לבירור נקודתי, ודרך של המרצת פתיחה מתאימה לכך.