נדחתה בקשה להעברת בורר מתפקידו בטענה שאינו ראוי לאמון הצדדים

1.         זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט גרשון) אשר דחה את בקשת המבקשת להעברת בורר מתפקידו על פי סעיפים 11(1) ו- (2) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968.

2.         המבקשת, רשות מקומית, התקשרה עם המשיבה, חברה פרטית, בחוזה למתן שירותי גבייה לתקופה שמיום 1.10.00 עד ליום 30.9.03 (להלן - "החוזה"). החוזה כלל סעיף בוררות.  על פי החוזה הוסכם כי המשיבה תפקיד בידי המבקשת ערבות בנקאית אוטונומית למשך כל תקופת החוזה על סך של 1,000,000 ש"ח. בהסכמת הצדדים, הוארך תוקפו של החוזה עד ליום 31.12.03, ותוקף הערבות הבנקאית הוארך עד ליום 30.4.04. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות, ובהתאם לסעיף הבוררות בחוזה, פנתה המשיבה ליו"ר לשכת עורכי-הדין בחיפה בבקשה למינוי בורר.

ביום 22.9.02 הגישה המשיבה תביעה כספית ותביעה לסעד הצהרתי בפני הבורר, ואילו המבקשת הגישה תביעה שכנגד בה עתרה לסעד כספי. הבוררות התנהלה בפני הבורר, והצדדים הביאו בפניו את ראיותיהם. ביום 3.6.03, נתבקשו הצדדים להביע את עמדתם באשר לאפשרות סיכום טענותיהם בעל פה, ולאחר שמיעת טענותיהם בעניין זה, קבע הבורר כי הדיון לצורך סיכומי הטענות ייקבע ליום 30.6.03. לאחר החלטת הבורר, ניהלו הצדדים משא ומתן לסיום הסכסוך בהסכמה, ומשנכשל המשא ומתן הם פנו לבורר וביקשוהו לקבוע מועד חדש לשמיעת סיכומי הטענות. ביום 23.7.03, ביקש הבורר את הצדדים לתאם ביניהם תאריך מוסכם לישיבה, ובסופו של דבר נקבע המועד, בהסכמת הצדדים, ליום 9.9.03. בישיבה ביום 23.9.03 ביקשו הצדדים מהבורר להגיש סיכומים בכתב ולהימנע מהעלאת סיכומי טענות בעל פה. בעקבות כך הורה הבורר כי המשיבה תסכם את טענותיה עד ליום 10.10.03, ואילו המבקשת תגיש את סיכומיה 10 ימים לאחר מכן. הצדדים לא הגישו את סיכומיהם בהתאם להחלטה, ומשכך החליט הבורר ביום 14.12.03 כי באם לא ינתנו על ידי הצדדים הבהרות מתאימות עד ליום 31.12.03, ינתן פסק הבורר בלא סיכומי טענות. באותו יום מסרה המשיבה הודעה מוסכמת על הצדדים לפיה ההתקשרות בין הצדדים הוארכה עד ליום 13.12.03, וזאת במטרה להגיע להסדר מוסכם; באם יכשל המשא ומתן, נתבקש הבורר לקבוע ישיבת סיכומים בעל פה או לאפשר הגשת סיכומים בכתב עד ליום 10.2.04. ביום 4.1.04 נתן הבורר החלטה לפיה ימסרו הצדדים הודעה עד ליום 15.2.04 בדבר תוצאות המשא ומתן, ובאם הוא לא יצלח, הם נתבקשו להמציא מועדים מתאימים לישיבת סיכומים החל מיום 15.2.04. ביום 20.1.04 הגישה המשיבה לבורר הודעה ובקשה בכתב, בה נמסר כי המשא ומתן בין הצדדים לא צלח, וכן היא בקשה להוסיף שתי תביעות כספיות כנגד המבקשת בגין תקופת ההתקשרות המקורית בין הצדדים, ובקשה לאפשר לה להמציא מסמכים וראיות הנוגעים לתביעות אלה בטרם יוגשו הסיכומים. המבקשת התנגדה לבקשה האמורה, בטענה כי קבלתה תביא לפתיחת הליכי הבוררות לאחר שהליכיה למעשה הסתיימו. ביום 13.4.04 החליט הבורר כי המשיבה תהיה רשאית להגיש את המסמכים הדרושים להוכחת תביעותיה החדשות, בכפוף לחקירת עורכי המסמכים, וכי המבקשת תהיה רשאית להגיש ראיות לסתור. בהודעה מיום 2.5.04, וכן בדיון ביום 9.5.04, טענה המבקשת כי החלטת הבורר מהווה עינוי דין והארכת הדיון שלא לצורך לאחר, שלטעמה, הסתיים שלב הבאת הראיות בהליך הבוררות. ביום 8.6.04 פנתה המבקשת בבקשה לבורר כי יעיין מחדש בהחלטתו בעניין הבאת הראיות החדשות מטעם המשיבה. בהחלטה מיום 28.6.04 דחה הבורר את הבקשה, וקבע ישיבה נוספת להבאת הראיות החדשות כאמור. בעקבות החלטה זו פנתה המבקשת לבורר בבקשה לדחות את הדיון לצורך פנייה לבית המשפט המחוזי בבקשה כנגד הבורר, וזה נעתר לבקשה.

3.         המבקשת עתרה בבקשתה להעביר את הבורר מתפקידו על פי העילות שבסעיפים 11(1) ו-11(2) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968. היא טענה כי זכות הטיעון שלה קופחה, ונמנעה ממנה אפשרות להתגונן כהלכה מפני התביעות שהמשיבה בקשה להגיש נגדה. היא טענה כי החלטת הבורר גרמה להארכת הדיון, לעינוי דין, ולפגיעה בצדק טבעי וכללי ההגינות. היא הביאה גם החלטות נוספות של הבורר מהן בקשה להסיק כי הבורר אינו ראוי לאימון הצדדים. מבין החלטות אלה, בפרשה האחת, נטען כי מנכ"ל המשיבה פיטר את אחת מעובדות המשיבה אשר עבדו במחלקת הגבייה של המבקשת, וזאת מייד לאחר סיום החוזה בין המבקשת למשיבה. מייד לאחר מכן פנתה המשיבה אל הבורר וביקשה להוציא צו מניעה אשר יאסור על המבקשת להעסיק את העובדת האמורה, ואת יתר עובדי המשיבה אשר עבדו במחלקת הגבייה של המבקשת. המבקשת טענה כי לבורר אין סמכות עניינית לדון בבקשה, אך הודיעה כי תכבד כל החלטה שתינתן על ידיו. הבורר קבע כי לעובדת חוזה העסקה ובו סעיף המונע ממנה לעבוד אצל המבקשת, ועל כן הוציא צו המונע מן המבקשת להעסיק את העובדת וכל עובד אחר של המשיבה. בפני בית המשפט המחוזי המבקשת טענה כי הבורר ייחס לה בהחלטתו חוסר תום לב ומעשה קנוניה, וזאת מבלי לבדוק את הדברים לעומקם, ומבלי שלבורר היתה סמכות עניינית לדון בעניין הנוגע לעובדים שאינם צד לבוררות.

בפרשה השניה, נטען כי המבקשת פנתה לבנק ביום 20.4.04 בבקשה לחילוט הערבות, אשר תוקפה, כאמור, נקבע עד ליום 30.4.04. בתגובה לכך פנתה המשיבה ביום 26.4.06 לבורר וביקשה כי יוציא צו המורה למבקשת למשוך את בקשת החילוט מהבנק. המבקשת טענה כי עוד באותו יום נתן הבורר את הצו המבוקש תוך שהוא מתבסס, כך נטען, על צו שניתן ביום 6.1.03 אשר עניינו היה, כנטען, קשור בנושא אחר לגמרי. המבקשת הוסיפה וטענה כי  הבורר לא הורה על הארכת תוקף הערבות, אלא רק על מניעת חילוטה, ולפיכך, כך נטען, משמעות החלטת הבורר היתה פקיעת תוקפה של הערבות. המבקשת, כך נטען, פנתה לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי עיכוב מימוש הערבות יותנה בהארכת תוקפה של הערבות ב- 90 יום מעבר לתאריך פקיעתה, כדי לאפשר לבורר ולצדדים להגיע להסדר במסגרת הבוררות. כן נתבע כי אם לא יוארך תוקף הערבות כאמור, תהא ההחלטה על עיכוב מימוש הערבות בטלה, והבנק יכבד את דרישת המימוש. גם בפרשה זו, כך נטען, יש כדי להצדיק את אובדן האמון בבורר.

עוד טענה המבקשת כי הבורר מנע ממנה לחקור את מנהלה של המשיבה, אשר הורשע בעבר בעשיית מעשה מגונה, וזאת כדי לערער את מהימנותו. לענין זה טענה המבקשת כי הבורר פעל מטעמים לא ברורים, ויש בכך כדי לפגוע במידת האימון שיש לרחוש לו.

4.         בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. הוא בחן האם מתקיימות העילות הנטענות להעברת הבורר מתפקידו. אשר לעילה הראשונה שעניינה כי הבורר אינו ראוי לאימון הצדדים קבע כי יש להחיל על הענין אמות מידה דומות לאלה המוחלות בענין פסלות שופט. מכאן, שהמבחן הוא קיום אפשרות ממשית של משוא פנים על ידי הבורר כלפי אחד מבעלי הדין (ע"א 75/89 צרפתי נ' צרפתי, פד"י מז(5) 516, 519; אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל (מהד' 3) עמ' 209-210). ביישום פרטני של אמות מידה אלה, קבע בית המשפט כי הבורר אמנם טעה כאשר לא התייחס לבקשת המשיבה להוספת שתי תביעות נוספות כאל בקשה לתיקון כתב תביעה, על כל המשתמע מכך, ובכלל זה לצורך בהגשת  כתב הגנה מתוקן, וקביעה מסודרת של דיונים לשמיעת ראיות לגבי התביעות הנוספות. עם זאת, כך קבע, סדרי הדין בבוררות הם גמישים, ועל פי סעיף י"ד לתוספת לחוק הבוררות, הבורר אינו קשור בסדרי הדין. במקרה זה הבורר הורה על הגשת ראיות נוספות מטעם המשיבה בכפוף לחקירת עורכי המסמכים, ונתן הזדמנות למבקשת להגשת ראיות לסתור, ולכן לא ארעה פגיעה דיונית מהותית במבקשת, וזכותה להגיש את ראיותיה ולטעון את טענותיה נשמרה במלואה. בנסיבות אלה, כך נפסק, אין בהתייחסות הבורר לתביעות הנוספות שהגישה המשיבה כדי להוות עילה להעברתו מן התפקיד מן הטעם שהוא אינו ראוי לאימון הצדדים.

            טענת המבקשת בדבר הארכת הדיון ועינוי הדין שנגרם לה, לטענתה, גם היא נדחתה, ועמה נדחתה העילה השניה שנטענה להעברת הבורר מתפקידו - התנהגות הבורר הגורמת לעינוי דין. נפסק כי התביעות הנוספות שהמשיבה בקשה להוסיפם נכללו בגדר העניינים שנמסרו מלכתחילה להכרעת הבורר, ולא חרגו מן המוסכם. העלאתן בפני הבורר בודאי לא פסלה את הבורר מלהמשיך ולמלא את תפקידו.

            בית המשפט שקל גם את טענותיה האחרות של המבקשת בפרשת העובדת ובפרשת הערבות הבנקאית, ואת סירוב הבורר לאפשר לחקור את העד, ודחה אותן אחת לאחת, ואף בהצטברותן. הוא הוסיף, כי אפילו שגה הבורר באי אלו מהחלטותיו בנושאים אלה, אין מדובר בעניינים שיש בהם כדי לפגוע באימון בו. לאור כל אלה, בקשת המבקשת נדחתה.

5.         בבקשת רשות הערעור, חוזרת המבקשת על טענותיה לפיהן יש להעביר את הבורר מתפקידו. לטענתה, אופן ניהול הבוררות גרם לה לעינוי דין ועמד בסתירה לסעיפים י"ד וט"ו לתוספת לחוק הבוררות המחייבים את הבורר לפעול להכרעה צודקת ומהירה בבוררות, ולתת את פסק דינו בתוך שלושה חודשים, עם אפשרות הארכה לשלושה חודשים נוספים. במקרה זה, על פי הנטען, חרג הבורר באופן ניכר ממגבלות הזמן, כאמור. די בחריגה זו מלוחות הזמנים כדי להצדיק את העברתו מתפקידו, כך על פי הטענה. עוד נטען כי אופן ניהול הבוררות מצביע על עינוי דין, כאשר הבורר הסכים לקבל שתי תביעות חדשות בסמוך ממש לפני מועד סיכומי הטענות בבוררות. משמעות ההסכמה לקבלת התביעות הנוספות היא פתיחה מחדש של הליך הבוררות, ולא היה לכך מקום.

            כן נטען כי ההחלטות בענין העובדת, ובענין הערבות הבנקאית וכן פרשת האיסור לחקור את עד המשיבה על הרשעתו הפלילית מצביעים על משוא פנים של הבורר כלפי המבקשת.

            בתשובת המשיבה נטען, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לא נתגבשה עילה להעברת הבורר מתפקידו מהטעם שהוא אינו ראוי לאימון הצדדים, ולטענת עינוי הדין נטען כי אין לכך מקום, שכן התמשכות הליכי הבוררות נגרמו בעטיים של הצדדים עצמם, אשר ניהלו משא ומתן ממושך לצורך השגת הסדר. עוד נטען, כי המבקשת לא הצביעה על קיום עילה כלשהי למתן רשות ערעור.

6.         דין בקשת רשות הערעור להידחות. כלל ידוע הוא כי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט על פי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, ושמורה היא למקרים חריגים בלבד, כאשר מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. כלל זה מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות שהוא מנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, תוך החלת גמישות בעניינים של סדר דין וראיות, והמושתת על רצון הצדדים (ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פד"י נז(5) 933, 942; רע"א 1066/06 אורסד נ' רונן).

            בענין שלפנינו, תוקפת המבקשת, רשות ציבורית, את מידת נאמנותו של הבורר לתפקידו, וטוענת כי בדרך התנהלותו אין הוא ראוי לאימון הצדדים, ודינו להיות מועבר מתפקידו. בטיעונים אלה, מתייחסת המבקשת לענין הפרטני שבבוררות בינה לבין המשיבה, ומצביעה על עניינים מסוימים מהם היא מבקשת להסיק כי קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים של הבורר כלפיה. בהתייחסותה זו אין משום שאלה משפטית או ציבורית כללית בעלת אופי עקרוני החורג מעניינם הפרטני של הצדדים. במקרה זה לא נדרשת גם התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. אם נגרם עוול כלשהו, אפשר שהוא נגרם דוקא לבורר, אשר טוהר מידותיו ונאמנותו לתפקידו הוצבו בסימן שאלה על לא עוול בכפו, ואפשר אף עוול לבוררות גופה - אשר עקב הליכים בערכאות נתעכבה תקופה ארוכה ולא נסתיימה עד כה.

7.         אין בטענותיה של המבקשת דבר וחצי דבר המצביע על כך שהבורר אינו ראוי לאימון הצדדים, או על כי התנהגותו במהלך הבוררות גרמה לעינוי דין במובנם של מושגים אלה בסעיפים 11(1) ו-(2) לחוק הבוררות.

            אשר לעילה המתבססת על התנהגות הבורר הגורמת לעינוי דין בהתאם לסעיף 11(2) לחוק, התנהלות הצדדים בבוררות, אשר לא במקרה פורטה בהרחבה בפתיח להחלטה זו, מצביעה על כך שהם ביוזמתם האריכו את הליכי הבוררות מעת לעת, בחתירה מובנת ומוצדקת להגיע להסדר מוסכם, שבסופו של דבר לא נשא פרי. הבורר התאים את החלטותיו לצורכיהם ובקשותיהם הדיוניות של בעלי הדין ופרטי ההתנהלות של הליכי הבוררות יעידו על כך. בנסיבות אלה, אין המבקשת יכולה להלין על עיכוב ועינוי דין מצד הבורר, כאשר בהסכמה מפורשת ומיכללא של בעלי הדין עצמם ההליכים נמשכו באופן שהתיישב עם רצונם ועם האינטרסים שבקשו לקדם. בהתנהגותם, הסכימו הצדדים מעת לעת להאריך את מועדי הבוררות (רע"א 17/85 מורד ואח' נ' מפעל לניקוי כימי ומצבעה נרקיס בע"מ ואח', פד"י לט(2) 499, 500; רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט נ' רותם אמפרט נגב,פד"י נה(1) 327, 332 ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל (כרך ב', תשס"ה, 842). כדברי בית המשפט בפרשת סיליקט (שם, פסקה 6):

"הקביעות שבחוק הן דיספוזיטיביות, והצדדים יכולים להתנות עליהן במפורש או מיכללא על ידי התנהגות... ההארכה אינה חייבת להתבטא בהודעה פורמלית בכתב, ודי בכך שהלכה למעשה, ממשיכים להופיע בפני הבורר או מגלים בהתנהגות שמסכימים להארכת מועד... אם הבוררות ממשיכה להתנהל גם לאחר המועד הקבוע בתוספת ללא אומר ודברים מצד מי מהצדדים, ניתן להבין מהתנהגותם כי הסכם הבוררות קיים. שתיקתם של הצדדים אינה יכולה להתפרש אלא כויתור מצידם על עילת הביטול המוקנית להם מכח סעיף 24(8) לחוק הבוררות, והיא יכולה ליצור מצג של ויתור על הטענה כי פסק הבורר לא ניתן במועדו". רע"א 2650/95 מרכז ציון חב' לפיתוח ובנין בע"מ נ' כידון, פד"י נ(5) 466, 473).   

            יתר על כן, התייחסות הבורר לשתי התביעות הנוספות שבקשה המשיבה לברר היתה התייחסות עניינית, שאין בה פגיעה במידת האימון שראוי לרחוש לו. יתכן, כפי שציין בית המשפט קמא, שניתן היה לפעול בענין זה במישור הדיוני בהליך הדומה יותר לתיקון כתב תביעה ולתיקון כתב הגנה, על כל הנובע מכך. אולם בבוררות המצטיינת בגמישות דיונית, החריגה מהתבניות הדיוניות המקובלות בסדר הדין האזרחי אינה בבחינת סטייה מהותית כל עוד נשמרות הזכויות הדיוניות הבסיסיות של בעלי הדין, וניתן להם יומם בפני הבורר להציג את ראיותיהם ואת טיעוניהם. כזה הוא המקרה כאן, שבו ניתן לשני הצדדים להציג ראיות ולהעלות טענות ביחס לתביעות החדשות.

            אוסיף ואומר, כי עצם התייחסות הבורר לתביעות החדשות המצויות בגדר סמכותו על פי הסכם הבוררות מבטאת גישה של יעילות ורצון להכריע במחלוקת בכללותה ועל כל היבטיה. התמשכות ההליכים על פי רצון הצדדים, ורצון הבורר לסיים את המחלוקת כולה בלא הותרת ספיחים לא פתורים, לא הסבו למבקשת עינוי דין אמיתי. הפסקת הליך הבוררות ביוזמת המבקשת בשלב הקרוב לסיומו היא שטמנה בחובה נזק לבעלי הדין, לבוררות, ולבורר כאחד. אין, איפוא, לעילת ההעברה של הבורר מתפקידו בשל עינוי דין על מה שתסמוך.